"אף אחד לא מוכן שבניין כזה יהיה בחצר האחורית שלו"

המחאות סביב הקמת מעון למחוסרי דיור ביפו על אדמת בית הקברות העתיק אל אסעאף, הדהדו פעם נוספת את מחיקת המורשת הערבית וסממניה במרחב — אך בה בעת השעו מסדר היום את הדיון בטיפול בדרי הרחוב עצמם

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

זה לא חילול קדושת בית הקברות העתיק אל אסעאף שהבעיר את רחובות יפו. או לפחות לא רק זה. זהו גם הזעם המצטבר נגד מחיקה הולכת ונמשכת של יפו הערבית וסימני הזהות שלה במרחב. מחאה מאופקת יותר אבל מכוננת היתה הסיור שאירגנה האגודה למען הערבים ביפו ב–2004, בתגובה להכרזת אונסקו על העיר הלבנה כאתר מורשת עולמית.

לכאורה, סיור שגרתי בין כיכר השעון, העיר העתיקה והנמל. אבל הסיפור שסופר היה אחר. את המיתוס שתל אביב קמה מהחול יש מאין, כמו גם את סיפורי הגבורה של כובשי יפו, החליף הסיפור על המכה שניחתה על יפו הערבית במלחמת 1948, והפכה אותה מ"יפו יפת ימים" לשכונה שולית ונחשלת מעבר למקף של העיר העברית הראשונה. בקרב פעילים ביפו עלה אז הרעיון להכריז על יפו כעל אתר מורשת עולמית בסיכון.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ