האם אפשר בכל זאת להציל את פארק אריאל שרון מהסירחון?

עשן שחור של התנהלויות פגומות, שחיתויות לכאורה ופרשיות עקלקלות מעיב על הפארק בחירייה. למרות זאת, ד"ר מרטין וייל שיזם את הקמתו מסרב להרים ידיים

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פארק אריאל שרון. מנותק מכל מרקם עירוני
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

בציור העטיפה לספרו של הד"ר מרטין וייל "חירייה: על צחנה ויופי, יומן אישי" (עם עובד) נראית גבעת חירייה כמעין מצודה קדמונית בצבעי מדבר אדמדמים־פסטורליים, שמבטנה עולה השמימה עשן שריפה שחור. וייל הוא היוזם, החולם והרוח החיה מאחורי גאולתו והפיכתה של חירייה לפארק הקרוי כיום על שמו של אריאל שרון.

הרישום לוכד להפליא את הסיפור של החזון שנפרש לפרטיו בספר שיצא לאור ב–2010, ובמציאות השתבש מכל כיוון אפשרי. כפי שאפשר ללמוד מפרסומים חוזרים ונשנים בתקשורת — ובכלל זה בשבוע החולף באתר "זמן ישראל" ("הר השחיתות") וב"דה מארקר" — הוא שבמקום להפוך צחנה ליופי, מה שעולה מחירייה הוא עשן שחור של התנהלויות פגומות, שחיתויות לכאורה ופרשיות עקלקלות המדיפות ריח רע לא פחות מאשר הפסולת. בביקור חוזר באתר עצמו התגלה המקום, שרק כעשירית ממנו מפותח, כאילו כל עתידו כבר מאחוריו בטרם הצליח להתגשם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ