בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכיכרות שמארחות את המחאה החברתית

העירוניות בישראל עוד לא אמרה את המלה האחרונה: כיכרות אמיתיות בקושי יש לנו, אבל אלו שישנן נהפכו לרשת אחת גדולה של סולידריות מרחבית. האם זה יעזור? דור הבנים של ילדי המהפכה כבר יכול לשריין מקום בשדרה

10תגובות

מחאת האוהלים גדולה יותר לא רק מסך כל דרישותיה, אלא גם מכל כיכרותיה. זה לא סוד שאין בישראל גם "כיכר עיר" אחת ראויה לשמה במובן המסורתי של המלה, ומעטות הן הכיכרות, אם בכלל, הזכאיות להימנות עם המשפחה המפוארת. אבל ראו זה זה פלא: גם האין-כיכרות הללו, הפזורות ברחבי הארץ ונושאת לשווא את שמה של נסיכת המרחב הציבורי, ממלאות בהצלחה ניכרת בימים אלה של מחאה חברתית את תפקידן ההיסטורי הראשון במעלה - להיות המקום שבו מתרחשת הדמוקרטיה האזרחית במלוא הדרה ותעוזתה.

נכותה של הכיכר הישראלית לא הפריעה לשום מפגין להגיע במוצאי שבת למה שמכונה כאן כיכרות העיר. מקריית שמונה ועד באר שבע, מעפולה, פתח תקוה, אשדוד, בקה אל-גרביה, חולון אפילו - הכיכרות הללו נהפכו לרשת אחת גדולה של סולידריות מרחבית. נדמה שדווקא העובדה שהן אינן משויכות למשפחת הכיכרות המפוארת - שחלקן הגדול, אם חושבים על זה, נהפכו למצועצעות מדי ומתוירות מדי מכדי להכיל מחאות - הפכה אותן למארחות הספונטניות המושלמות של שוחרי הצדק החברתי.

גם העדרה של כיכר רבין, אם כל כיכרות המחאה בישראל, ממפת ההפגנות בגלל שיפוצים הנערכים בה בימים אלה לא ריפה את ידיה של מחאת האוהלים, שהסתדרה בלעדיה. ל-100 אלף המפגינים בתל אביב לא הפריע שברירת המחדל, "כיכר" מוזיאון תל אביב לאמנות, זוכה בימים כתיקונם לכל גנאי. לאיש מבין המוחים גם לא היה אכפת שממול המוזיאון, מעבר לשדרות שאול המלך שנהפכו בעת ההפגנה במוצאי שבת מכביש סואן ממכוניות לרחוב הומה מבני אדם, מתנוססת לה הקריה הצבאית כאצבע מאיימת. המחאה היתה גדולה גם מהמיליטריזם.

כיכר רבין היא הכיכר העירונית היחידה בארץ המתקרבת להגדרה המסורתית של "כיכר עיר", אבל נדמה שמעמדה התערער לאחרונה, לאור העובדה שהיא נהפכת נחמדה וידידותית למשעי, עם המזרקה המקסימה שנפתחה בה לאחרונה ומושכת משפחות מאושרות ועם הריצוף המתחדש שעוד לא הרוויח את לחמו. מי יודע אם ימי הזוהר שלה יחזרו אי פעם. בד בבד, התערערה במידה מסוימת גם ההגמוניה של תל אביב כעיר העירונית היחידה בישראל, וכעיר היחידה שיכולה להצמיח אקטיביזם. בתל אביב אמנם התחיל הכל, אבל המאהלים שצמחו בערי הפריפריה, שבימים רגילים אינן נחשבות כלל ל"ערים", הם אלה שמסובבים את גלגלי המהפכה.

אם הוקמו 20 אוהלי מחאה בעיר נטולת שמץ של עירוניות כמו מודיעין, ו-1,000 מתושביה ההכי-לא-תל-אביבים יצאו מפתח ביתם כדי להצטרף למפגינים, ואם הוד השרון - האמת שלא זכרתי שזאת עיר - הוציאה מקרבה 400 מפגינים ומזדהים, ואם בבאר שבע הוקמו עשרות אוהלי מחאה ומאות מפגינים צעדו לרחבת העירייה, ואם במרכז חורב בחיפה התאספו במוצאי שבת על פי הדיווחים 15 אלף מפגינים, ובמגזר הערבי הצטרפו, סימן הוא שהעירוניות בישראל עוד לא אמרה את המלה האחרונה ונראה שיש לנסח מחדש את כלליה. או שאולי המחאה היא זאת שלא אמרה את המלה האחרונה.

המרחב הציבורי עצמו נהפך גדול מסך כל מרכיביו. 150 אלף בני אדם חמושים באוהלים, בחלוקים לבנים ובאלונקות, בעגלות ילדים או בעגלות נכים, והרשימה לא נגמרת, העניקו לכל פארק וגינה וקרן רחוב ולכל בדל כיכר בפתח תקוה, עפולה, אשדוד, קריית שמונה וטבריה הזדמנות של פעם בחיים להיות לרגע הייד פארק ישראלי למהדרין. נכון שזה לא כיכר תחריר או הבסטיליה, אבל טוב שכך. לא זה הזמן לטרוניות על דמותו של המרחב הציבורי העירוני בישראל, אבל אם באוויר כבר מסתובבת התקווה, לא מיותר לקוות שבימים אחרים יהיה אפשר למחות גם על כיעורו והזנחתו הכרונית. גם סביבה נאה היא זכות אזרחית לגיטימית.

שלושה שבועות מאז שיצאה לדרך, המחאה מעוררת לבטים נוקבים. מצד אחד, החלום הרומנטי הילדותי הוא שזה לא ייגמר לעולם, שהמחאה רק תלך ותתעצם ותישאר בכיכרות ובשדרות לעולמי עד, צעירה וספונטנית לנצח, ובלתי ממוקדת במובן הכי חיובי של המלה. מנגד, התקווה הרומנטית והנאיבית לא פחות היא שהמחאה תשיג במהרה את כל יעדיה הבלתי ממוקדים, אחד לאחד, ותשוב הביתה בשלום - לא לפני שתצליח במאבקה הצודק, בין היתר בחוק ועדות הדיור הלאומיות (וד"ל), הבכייה לדורות התורנית. במסווה של קיצור הביורוקרטיה לכאורה, וללא מדיניות דיור, החוק - שאושר אתמול בכנסת - הוא נדל"ני ולא חברתי ויביא לחיסול עתודות המרחב הישראלי, הציבורי והפרטי, מבלי שיפתור את משבר הדיור בלבה של המחאה. דור הבנים של ילדי המהפכה כבר יכול לשריין מקום לאוהלים בשדרה, אם תישאר לו כזאת.

הרימו את הכפפה | ברגע האחרון, נראה שגם האדריכלים התעוררו מהתרדמה והצטרפו למחאה

הטכניון הרים את הכפפה. בהיערכות של הרגע האחרון הוחלט בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים לקיים במאהל המחאה באודיטוריום בחיפה מעגל דיון של אדריכלים ומפגינים בנושא הדיור, תחת הכותרת "דיור בכל מחיר - More For Less". הדיון התקיים אתמול בערב, אחרי סגירת הגליון.

גם עמותת האדריכלים התעוררה מתרדמה. בנייר עמדה שעליו חתום יו"ר העמותה האדריכל פרופ' ברוך ברוך - ופרטיו צריכים עדיין להיבחן בזהירות הראויה - מכריזה העמותה כי הכלים התכנוניים והאופרטיביים לפתרון משבר הדיור כבר קיימים ואפשר להפעילם. העמותה "מעודדת את הממשלה למצוא פתרון הולם לבעיית הדיור ובמיוחד דיור בר השגה על ידי שינוי מדיניות המקרקעין, חיזוק מרכזי הערים וניצול מצאי הקרקע בתוך הערים והישובים, תוך שמירה על ערכי הסביבה, המרחב הציבורי והפרטי".

היתרון בתוכניות להתחדשות עירונית של מרקמים בנויים, מדגישה העמותה, הוא בכך שהם כוללים כבר חלק ניכר מהתשתיות הפיסיות החיוניות כמו מוסדות חינוך ותרבות, מסחר ומערכות דרכים, ואין צורך להקימן מחדש. כמו כן מצביעה העמותה על כך ש"פתרון מצוקת הדיור הוא חלק מתכנון כולל של תעסוקה, חינוך, תרבות ותחבורה בפרישה ארצית" - ומציעה את עזרתה ומעורבותה לפתרון המשבר הנוכחי "בחשיבה ותכנון ארוך טווח ליישום תוכנית אב ארצית חדשה לשנת 2050".



''כיכר'' מוזיאון תל אביב לאמנות. לאיש לא הפריע שבימים כתיקונם היא זוכה לכל גנאי


כיכר רבין. העדרה ממפת ההפגנות בגלל השיפוצים לא ריפה את ידי המחאה
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו