בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא מפגינים נוכחות

האם תוכנית השימור אשמה במצב? או מדיניות העירייה? איפה משרד השיכון כשצריך אותו? והאם בכלל צריך אותו? הרבה נושאים חשובים עלו בדיון הפומבי שיזמה העירייה בנושא "השיכון העממי". רק חבל שמוחי המאהל לא באו

23תגובות

הפליירים שהופצו במאהל בשדרות רוטשילד בתל אביב לא שיכנעו אפילו מוחה אחד על יוקר הדיור והמחיה להצטרף לדיון הפומבי על "השיכון העממי" - השם הקדמון של דיור בר השגה - שהתקיים בראשית השבוע בבית העיר (בניין העירייה הישן) ברחוב ביאליק בעיר, בחסותה של עיריית תל אביב. וכך, לקבוצה המרשימה של אדריכלים וחוקרים שנאספה שם, בני דורות שונים והשקפות עולם שונות, מהם עתירי ניסיון בבנייה ציבורית, נושאי תפקידים בעבר ובהווה, בעלי משרדי אדריכלות משגשגים - לא נותר אלא לדבר אל עצמם. בעל כורחו הדיון הפומבי נותר פנימי ללא קהל היעד ובלי ה"משתמשים", כמו תצלום אדריכלות ללא אנשים בתמונה.

השאלה מה פשר ההתעלמות היא מעניינת לא פחות מאשר הנושאים שעל הפרק. ייתכן שהציפייה היתה שמשתתפי האירוע יסתכלו על המחאה מגובה המחצלת במאהלים, ולא יסתופפו באולם ממוזג הרחק מההמון הסוער. אולי זאת היתה עדות לאי אמון בעיריית תל אביב שבגדה במעמד הביניים שלה כל הדרך להיות "עיר עולם" משגשגת, מתוירת וממותגת. לתשומת לב, לונדון היא עיר עולם והיא בוערת. כבר מההזמנות שחולקו בשדרה היה אפשר להבין שבדיון הפומבי לא תהיה נוכחות של מקבלי החלטות בעירייה, ובשביל "ערב תרבות" של מחלקת השימור בעירייה, בעת הזאת לא היה כדאי לטרוח.

יחד עם כל זאת, ילדי המחאה הפסידו כשלא נענו להזמנה. הם החמיצו פרק מאלף בהיסטוריה של הדיור העממי, ומפגש נדיר עם דמויות מפתח בתחום בישראל, שהיו שם. האדריכלים הוותיקים דן איתן ויעקב יער סיפרו על חלקם כאדריכלים צעירים במפעל הדיור הציבורי בשנות ה-50 וה-60, ועוררו מחשבות על הדרך מנעורי האדריכלות בשירות החברה ועד בגרותה בשירות ההון. עמי שנער, אדריכל משרד השיכון בשנות ה-90, הסביר מניסיונו האישי כי משרד השיכון בונה "איפה שאפשר ולא איפה שצריך". הוא גם הצביע על הסכנה שבחזרה עיוורת לעידן השיכון הציבורי והבנייה ה"מדינתית", שרשמה לזכותה הישגים אבל גם כישלונות שמהדהדים עד המשבר הנוכחי.

האדריכלית רות להב, שברקורד המקצועי שלה שנות עבודה ארוכות בלונדון, עוררה ויכוח שראוי להימשך כששאלה את שאלת המלך העירום - למה בעצם צריך את משרד השיכון, שהוא גוף מיושן ומסורבל שאינו יודע מהם הצרכים האמיתיים בדיור בשטח ואם אפשר בלעדיו. במדינות מתוקנות כמו הולנד ואנגליה, אין כלל משרד שיכון והעיריות הן אלה האחראיות לתכנון של דיור בתחומן. עירייה היא גוף גמיש בהרבה ממשרד ממשלתי, מכיר טוב ממנו את הנעשה בשטח ובידו כלים לתכנון תמהיל נכון של סוגי דירות לאזרחים במקומות שצריך אותם. אוטופיה או אופציה, זאת השאלה.

האדריכל גידי בר אוריין, שמשרדו חתום על התכנון של כמעט כל בית שני באזורי הייקור בתל אביב, תולה את האשמה במשבר בתוכנית השימור העירונית, בהכרזת אונסק"ו, בצרפתים רוכשי דירות הקיץ ועוד ועוד. זה לא השימור אלא המדיניות, כפי שעלה מדבריו של האדריכל ניקי דוידוב, שותף לתוכנית ההתחדשות של לב העיר תל אביב בשנות ה-80, שהניעה למעשה את גלגלי הייקור. דוידוב הזכיר שבימי שינקין הראשונים, צעירים "קיבלו אז כסף כדי לגור בשינקין" כי לעירייה היה אינטרס בכך. אם אפשר כיום לסבסד דירות בשינקין כדי להשאיר בו את מעמד הביניים, זאת השאלה. לו המפגינים היו שם, הם אולי היו עולים על עוד כמה בריקדות.



שיכון בקריית גת בתכנון אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני, 1960. ילדי המחאה החמיצו פרק מאלף בתולדות הדיור העממי
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו