בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הקשר בין מיכלאנג'לו לקולנוע מוגרבי?

הוויכוח בפירנצה על בניית חזית שיש לבזיליקת סן לורנצו, לפי תוכניות של מיכלאנג'לו, הוא האחרון בשרשרת: תופעת השחזורים לא פסחה על ארמון הוהנצלורן בברלין ועל בית הכנסת החורבה בירושלים. ומה בקשר לקולנוע מוגרבי?

6תגובות

פירנצה כמרקחה. הוויכוח על בנייתה של חזית משיש קרארה לבן לבזיליקה הבלתי גמורה של סן לורנצו בפירנצה שבאיטליה, על פי תוכנית מגירה מהמאה ה-16 של מיכלאנג'לו, נכנס לישורת האחרונה. אחרי שנים של מחלוקת בין מומחים והיסטוריונים לאמנות ולאדריכלות החליט באחרונה ראש העיר פירנצה, מתיאו רנצי, שהסוגיה תוכרע במשאל בקרב תושבי העיר. רנצי הוא מי שיזם את הפרויקט לפני כחמש שנים והוא מבקש להשלים את המלאכה עד שנת 2015, במלאות 500 שנים לתכנון המקורי. זוהי מחווה לאמן הדגול, אמר, והזדמנות של פעם במילניום למימושה.

הבזיליקה של סן לורנצו היא מהכנסיות הגדולות והחשובות בפירנצה, מקום קבורתם של רבים מבני משפחת מדיצ'י ומאתרי התיירות הפופולריים ביותר בעיר. היא חלק ממתחם היסטורי שלם הכולל אוצרות אמנות ואדריכלות מהוללים ומשמש למעשה מוזיאון אדריכלי בזכות עצמו. הכנסייה והמתחם נבנו במשך מאות שנים בסגנונות תקופתיים שונים, ואדריכלים שונים הטביעו בהם את חותמם. הבולטים ביניהם הם האדריכל בן הרנסנס פיליפו ברונלסקי ומיכאלנג'לו עצמו, שראה בחזית הגנוזה את עבודתו החשובה ביותר. אכזבתו היתה גדולה כשהעבודה נגנזה על ידי המזמין, האפיפיור ליאו העשירי לבית מדיצ'י, משיקולי תקציב.

בזיליקת סן לורנצו בפירנצה. תצלום: אי-פי

בנייתה של החזית כיום אינה בעיה תקציבית - העלות, כולל מחיר השיש, מוערכת בחמישה מיליון דולר בלבד - וגם לא טכנית: מיכלאנג'לו הותיר אחריו הוראות ביצוע מדויקות, סקיצות ודגמים מפורטים שנשמרו היטב. הדילמה היא אתית ואידיאולוגית, ובמרכזה שאלת ה"אותנטיות". התומכים מאמינים כי החזית של מיכלאנג'לו היא עוד שכבה בהיסטוריה ארוכת השנים של הקתדרלה והיא לגיטימית בעיניהם בדיוק כמו שכבות קודמות שכבר קודשו כאותנטיות. המתנגדים לרעיון טוענים כי העלאתה באוב של החזית היא מעשה זיוף, וכי מוטב "שיניחו למיכלאנג'לו ולבזיליקה לנפשם".

מוגרבי משווע לגאולה

ההערכה בפירנצה היא שחזית השיש תוקם, וההיסטוריה תשפוט. תחייתה של החזית הגנוזה בפירנצה מייצגת תופעה רווחת בעשורים האחרונים - שחזור מונומנטים אדריכליים שעברו מהעולם וחוזרים לחיים כרוחות רפאים מהעבר, בגלל סיבות פוליטיות, כלכליות או פסיכולוגיות, כחלק מאופנות הרטרו והנוסטלגיה, או לחילופין - כי היום פשוט אפשר לעשות את זה ולהחזיר בנקל את ההיסטוריה. השחזור הוא מקרה קיצוני ומגוחך לעתים של שימור, אבל מצד שני, אין סייסמוגרף מהימן לתהפוכות ההיסטוריה יותר מגלגוליה של הרפליקה, שמתברר כי היא חוזרת יותר מהפעמיים שהקציב לה קרל מרקס. הדוגמאות הן רבות.

בימים אלה של מחלוקת בפירנצה, עלתה בתל אביב הצעה לשחזר את בניין קולנוע מוגרבי בתל אביב ולשלבו בפרויקט נדל"ני. בית הקולנוע הוקם ב-1930 על פי תוכנית של האדריכל יוסף ברלין בסגנון אר-דקו תקופתי, והיה לאחד מסמליה של העיר. באמצע שנות ה-80 נשרף המבנה בנסיבות שלא פוענחו עד תום ובסוף העשור נהרס עד היסוד. באתר הקולנוע פועל מאז הריסת המבנה מגרש חניה, והמקום עלוב הנפש משווע שיקרה לו משהו טוב. נוכח הישגיו המפוקפקים של התכנון העירוני בארץ, ספק אם אפילו הרפליקה ה"אותנטית" ביותר של הקולנוע המיתולוגי היא זו שתושיע.

בברלין, עיר המתמחה בחזרות להיסטוריה - כטרגדיה, כפארסה או כסתם קיטש - החלו בימים אלה עבודות השחזור של ארמון הוהנצלורן בקצה המזרחי של שדרות אונטר דן לינדן. הארמון העצום, שנבנה במקורו באמצע המאה ה-19 על יסודותיה של טירה עתיקת יומין מהמאה ה-15, מעולם לא נחשב ליצירת מופת אדריכלית ואפילו בני המלוכה הפרוסית לא ששו להתגורר בו. ב-1945 ניזוק הארמון בהפצצות בעלות הברית ואף על פי שהיה אפשר לשקמו, הוא נהרס ב-1950 על ידי השלטון הקומוניסטי במזרח גרמניה, שראה בו "סמל המיליטריזם הפרוסי".

קולנוע מוגרבי הישן בת''א. תצלום: כהן פריץ ואשלי פומרוי

על חורבותיו של הארמון הפרוסי הוקם באמצע שנות ה-70 "ארמון הרפובליקה", מבנה מודרני מפלדה וזכוכית בגוון ברונזה ששימש מוסדות שלטון במזרח ברלין, עד שזמן קצר אחרי נפילת מסך הברזל ואיחוד העיר עלה הרעיון להחזיר את העטרה הפרוסית ליושנה, בטענה ששחזור המבנה "יחזיר למרכז ברלין ההיסטורי את ההרמוניה האורבנית והאדריכלית שאבדה לו". ארמון הרפובליקה נהרס ב-2006 אחרי דיון ציבורי ממושך - פוליטי, חברתי, אדריכלי ולא במעט גם נוסטלגי לעידן ההוא - ותחתיו נבנית כאמור בימים אלה הרפליקה, כסבב נוסף של ההיסטוריה.

קריקטורת המושיע

ב-1812 יזם הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון הקמת כנסייה על גבעה רמה במוסקווה, לציון נסיגתו של נפוליאון מהעיר. הכנסייה, "קתדרלת ישו המושיע", הוקמה בסופו של דבר על ידי יורשו (ואחיו הביולוגי) של אלכסנדר, הצאר ניקולאי הראשון, והיתה לאיקונה לאומית, לא מעט בגין ממדי הענק שלה וסגנונה האדריכלי האקסטרווגנטי, שנחשב לגרסה וולגרית של כנסיית איה סופיה המהוללת באיסטנבול. הכנסיה נחנכה ב-1883 אחרי שנות בנייה ארוכות. שנה קודם לכן נוגנה בה בהשמעת בכורה יצירתו של צ'ייקובסקי, "1812", לזכר אותה ישועה.

ב-1931 נהרסה הקתדרלה על ידי המשטר הקומוניסטי כדי לפנות מקום ל"ארמון הסובייטים", מונומנט לזכרו של לנין. הפינוי של פסולת הבנייה לבדה נמשך שנה תמימה, שלא לדבר על ממדיו של הזיהום האקולוגי. המונומנט מעולם לא נבנה, ובמקומו הוקמה באתר בריכת השחייה העממית הגדולה "מוסקווה". עם נפילת המשטר הקומוניסטי קיבלה הכנסייה האורתודוקסית הנוצרית היתר לשחזר את הקתדרלה. הבריכה נהרסה ועל חורבותיה הוקמה הרפליקה של הקתדרלה. אף שהיא הוגדרה על ידי רבים כ"קריקטורה", היא ממלאת תפקיד משלה בשרשרת הארוכה של ההיסטוריה.

בעידן אחר, נחנכה ב-2010 ברובע היהודי בירושלים העתיקה רפליקה של בית הכנסת החורבה, מסמליה של הנוכחות היהודית הדתית בירושלים ומקור השראה לדורות של בתי כנסת שבאו בעקבותיו. ההיסטוריה חזרה כמה פעמים בסיפורו של בית הכנסת. במקור הוא נבנה בתחילת המאה ה-18 ונחרב בגלל מחלוקת על כספי מסים. באמצע המאה ה-19 נבנה בשנית במתכונת שונה ונהרס שוב על ידי חיילי הליגיון הירדני ב-1948. רעיונות להקים מחדש את בית הכנסת ול"החזיר עטרה ליושנה" עלו מיד אחרי מלחמת 1967 כחלק מהאופוריה הדתית-לאומית של התקופה.

ב-1968 הכריזה עיריית ירושלים על תחרות בינלאומית לתכנון בית הכנסת, ובה זכתה תוכניתו של האדריכל היהודי-האמריקאי לואי קאהן - תוכנית ברוטליסטית, נועזת, מגלומנית, שבסופו של דבר לא נבנתה, אולי מחשש לחיכוכים על רקע לאומי. עם שיקום הרובע היהודי שוחזרה אחת מקשתות הכיפה של בית הכנסת, כמעין אנדרטת זיכרון שנהפכה לסמל בזכות עצמה וללוגו של הרובע. אחרי מחלוקות ממושכות, שוחזר בית הכנסת על פי אחת ממתכונותיו ה"מקוריות". הקמתו עברה בשקט פוליטי; בירושלים לא חסרים חומרי נפץ מסוכנים בהרבה מאשר קיטש אדריכלי.

מקרה מבחן מאלף בסוגית השחזור היא הרפליקה של "ביתן ברצלונה", יצירת המופת שתיכנן האדריכל הגרמני לודוויג מיס ון דר רוהה לתערוכה העולמית בברצלונה ב-1929. הביתן נועד מלכתחילה להיות זמני ופורק פחות משנה אחרי שהוקם. כמעט 60 שנה לאחר מכן, ואחרי שנהפך לאיקונה של המודרניזם, שוחזר הביתן והיה לאתר עלייה לרגל לתיירי אדריכלות. עם כל החד-פעמיות שלו, הביתן חותר מתחת לעצם הרעיון של חד-פעמיות ומייצג את רעיון השיעתוק בעידן המודרני, את הרפליקה ללא מקור. מעבר ליופיו, הביתן משמר גם את הדיון בנושא החבוט של אותנטיות, ומפיח בו חיים חדשים בכל סבב נוסף של ההיסטוריה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו