בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לדבר בשפת הרחוב

הוא לא מתבייש להיות נוסטלגי, ודוחה את הטענות על התעלמותו מהבעיות האדריכליות האמיתיות. סיור במרכז ירושלים לצד דוד קרויאנקר, עם צאת ספרו "המשולש הירושלמי - ביוגרפיה אורבנית"

11תגובות

דוד קרויאנקר מכנה את עצמו "ביוגרף עירוני". אף אחד מעולם לא מינה אותו לתפקיד הזה אבל כבר בשנת 1970, כשעבד בצוות לתכנון אורבני בעיריית ירושלים, הוא התחיל לערוך סקרים היסטוריים ולתעד את המורשת האדריכלית המתפוררת של העיר: ראשית את שכונת שערי חסד החרדית, לאחר מכן את ממילא וקטמון וארמונות מפוארים של האצולה הערבית.

ב-40 השנים שחלפו מאז הוא הספיק לפרסם כ-25 ספרים על תולדות האדריכלות והתכנון של ירושלים ועוד עשרות חוברות ומאמרים שהופיעו הן במגזינים מקצועיים והן בעיתונות הארצית והמקומית. בימים אלה יצא לאור ספרו החדש, "המשולש הירושלמי - ביוגרפיה אורבנית" (בהוצאת כתר ומכון ירושלים).

אנחנו עומדים בקולנוע "עדן" הנטוש, מרחק יריקה משוק מחנה יהודה. במקום שבו ניצב היום שלד בטון גדול ומוזנח פעל בין השנים 1930-1990 אחד מבתי הקולנוע החשובים של העיר. הוא תוכנן על ידי האדריכל נתן ברין בסגנון בינלאומי קליל וצופה בטיח גס בגוון אפור במקום באבן. הצופים נהנו מאולם מרווח וסרטים אמריקאים מעודכנים ובמשך השנים התקיימו במקום גם הרצאות ואסיפות פוליטיות. בשנות פעילותו האחרונות, כשמרכז העיר כבר ירד מגדולתו, הוקרנו שם סרטים אירוטיים שמשכו קהל מפוקפק. בעתיד הקרוב הבניין אמור להיהרס לטובת פרויקט מגורים ומסחר יוקרתי בגובה 24 קומות בתכנונו של האדריכל היהודי-אמריקני דניאל ליבסקינד (בשיתוף האדריכל יגאל לוי).

דניאל בר און

קרויאנקר מחייך כשהוא מסתכל על החניון המקורה שהיה פעם קולנוע מפואר. "זה נראה כאילו המכוניות התיישבו מול המסך ומחכות להקרנה", הוא צוחק. סיור עם קרויאנקר במרכז ירושלים הוא חוויה מוזרה. זה מעין מסע בזמן ובמרחב עם קפיצות בלתי סדירות בין אירועים היסטוריים, אנקדוטות ופרטים אדריכליים עסיסיים.

הספר החדש שלו עוסק ב"משולש" הירושלמי שתחום בין הרחובות יפו, קינג ג'ורג' ובן-יהודה. מאמצע שנות ה-30 ועד שלהי שנות ה-60 האזור תיפקד כמרכז המסחרי, התרבותי והכלכלי של ירושלים הקטנה, שהשתרעה על כשליש משטחה הנוכחי של העיר. במשולש פעלו לא פחות מ-14 בתי קולנוע, חנויות כלבו ובוטיקים אלגנטיים, בתי קפה, מעדניות ומסעדות אינטימיות. תרבות הצריכה הירושלמית זכתה בשנים אלה לחיזוק אדיר בזכות הייקים שהגיעו עם העלייה השלישיית מאירופה ובזכות הכסף הזר שהזרימו פקידים וקצינים בכירים בצמרת המנדט.

כל זה קיבל ביטוי כמעט מיידי באדריכלות מרשימה ומהוקצעת ולעתים קרובות אף חדשנית. ההווי התוסס והיצרי של המשולש קיבל ביטוי נרחב בתרבות הפופולרית ובספרות העברית. "אתה הולך במרכז העיר, בצומת הרחובות במשולש הקטן חד-הזווית, וכאן צפוי לך שתפגוש את כולם, לא תימלט ידי איש", כתב א.ב. יהושע בסיפור הקצר "שלושה ימים וילד". זהו "העולם הגדול" הוסיף עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך".

המשולש היה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו של קרויאנקר והנוסטלגיה שלו כלפיו מורכבת "מערגה חסרת אשליות" כהגדרתו. הוא מתגעגע לימים עם נופך קוסמופוליטי וסממנים אירופיים: "בלי בזארים, מזללות, פיצוחיות, חלפני כספנים וחנויות זולות של הכל בדולר". עיניו בורקות כשהוא מתחיל להצביע לעבר בניינים למודי תלאות ונוקב במוסדות הידועים שאיכלסו אותם: שם בפינה של הרחובות שמאי ודרום פעל קולנוע אוריון (כיום סניף של מקדונלדס), מלפניו קולנוע אורנע ובצמוד אליהם הקולנועים רון ואור-גיל.

בקרן הרחובות המלך ג'ורג' והלל פועל עדיין קפה "טעמון" שהיה מרכז של הבוהמה הירושלמית. "במוצאי שבת החבר'ה היו מתרכזים כאן, יושבים על הברזלים ומחפשים את החתיכות. תופעה חברתית שכזאת. הברזלים האלה נעלמו בינתיים ואתם גם התופעה, לא יודע מה הלך קודם", הוא מוסיף.

הוא מצביע לעבר בית פרומין מעבר לכביש, ששימש את הכנסת עד אמצע שנות ה-60. "זאת לא חתיכת ארכיטקטורה מרשימה במיוחד, אבל היא מספרת את הסיפור של ירושלים בראשית היותה בירת ישראל. היה אמור להיות פה סניף בנק וכשחיפשו משכן לפרלמנט, המדינה קנתה את הבניין והפכה את המרתף למליאה".

קרויאנקר מפנה את תשומת לבי לפס אבן משונן שמפריד בין הקומה השנייה לשלישית. זהו סימן היכר של האדריכל ראובן אברם אברמוביץ' שבנה כ-15 בניינים באזור המשולש. בכולם הוא שיבץ את השיניות.

תמרור אזהרה

קרויאנקר, יליד 1939, הוא בן למשפחה משכילה ממוצא גרמני. אביו ד"ר גוסטב קרויאנקר היה פעיל בולט בציונות הגרמנית, עיתונאי ופובליציסט וחוקר אמנות. אמו, ד"ר אדית, היתה משפטנית. הוא למד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה ושירת בחטיבת הצנחנים. לאחר מכן נסע ללמוד בבית הספר היוקרתי של ה-AA בלונדון. כששב מבריטניה עבד במשך תקופה קצרה במשרדו של האדריכל הירושלמי דוד רזניק ולאחר מכן קיבל משרה במחלקה לתכנון אורבאני בעיריית ירושלים בראשותו של מירון בנבנישתי.

"אחרי מלחמת ששת הימים נפלו על ירושלים מיליון ואחד פרויקטים של בתי מלון ורבי קומות כי היתה התעניינות פתאום בעיר שנהפכה מעיר חצויה, מקצה דרך ללא מוצא, לעיר מאוחדת עם מלא גבעות טרשים מסביב שאפשר לעשות בהן מפה ועד הודעה חדשה".

טדי קולק, שהספיק לכהן אז כבר במשך 5 שנים כראש העיר, הפקיד את בנבנישתי, "איש חריף עם חזון", לסגן ראש העיר לענייני תכנון. קרויאנקר עבד תחתיו ועסק בעיקר בשימור מבנים - נושא שכלל לא היה חלק מהדיון הציבורי, לא

בירושלים ולא בישראל בכלל. במהלך הקריירה שלו הוא היה שותף לשורה ארוכה של מאבקים ציבוריים על השימור של בניינים ושל מרקמים עירוניים בירושלים. לפעמים הוא ניצח אך לעתים קרובות הוא נחל כישלון, כמו למשל במאבק על שימורו של בניין "טליתא קומי" שנהרס ב-1980.

תומר אפלבאום

אותו בניין עמד במרכזו של מתחם בן 35 דונמים בין הרחובות מסילת ישרים למלך ג'ורג' ותוכנן על ידי האדריכל הגרמני וחוקר ירושלים הנודע קונרד שיק. הוא הוקם ב-1868 על ידי נזירות גרמניות מהמסדר הדיאקוניסי ועד תחילת מלחמת העולם הראשונה שימש כבית יתומות ומוסד חינוכי לנערות ערביות. תוכנית הבינוי למתחם, שקודמה החל בסוף שנות ה-60, התעלמה מהאיכויות האדריכליות הנדירות שלו וחרצה את דינו להריסה.

"ההיסטוריון זאב וילנאי המליץ להרוס את הבניין כיוון שהוא קשור באגדה נוצרית ומפני שהוא נוהל על ידי נזירות גרמניות נאציות", נזכר קרויאנקר, "אלא שהבניין הוקם אי שם במאה ה-19, זה היה איזה 60 שנים לפני שהיטלר עלה לשלטון. אבל מי בכלל יודע את ההיסטוריה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. היתה לנו תחושה שחלק גדול מההחלטות שמתקבלות בוועדה נובעות מחוסר ידע".

בסופו של דבר טליתא קומי אכן נהרס. הוא הוחלף ב"אתר תיעוד" שכולל מצבה מגוחכת המורכבת משלושה רכיבים אדריכליים אשר פורקו מהבניין המקורי. קרויאנקר, שתיכנן את האתר עם האדריכלים נחמיה פאול ונחום מלצר, מסביר שההחלטה לשמר זיכרון כה מינימלי ושנוי במחלוקת הגיעה רק לאחר שכשל המאבק הציבורי. לדעתו, האתר מסמל את כישלון מאמצי השימור ומשמש כתמרור אזהרה לדורות הבאים.

ההיעדר המוחלט של ידע היסטורי ואדריכלי על העיר דירבן אותו להתחיל לפרסם חוברות היסטוריות על אזורים שונים בירושלים שעמדו בפני תוכניות בינוי חדשות. כשהוקם ב-1981 מכון ירושלים הוא עזב את תפקידו בעירייה והחל לעבוד כהיסטוריון ומתעד מקצועי. הוא החל לאסוף מסמכים היסטוריים, שרטוטים, תצלומי אוויר, קטעי עיתונות, תמונות משפחתיות וכל חומר אחר שעשוי לתרום למחקר שלו. תחת החסות של מכון ירושלים ובתמיכת גופים ציבוריים וקרנות הוא ערך ופירסם את מרבית עבודותיו.

רעייתו ליאורה, שהיא שותפה פעילה לכתיבה, מתמקדת בתחקיר ובעריכה ועורכת את ההגהות לטקסטים. במשך כל השנים הוא עבד במקביל גם כאדריכל עצמאי וכיועץ שימור. הוא רומז שמכתיבה אדריכלית קשה להתפרנס. בביתו הוא מחזיק ארכיון פרטי ובו מאות תיקים הכוללים מידע עיוני וחזותי, "יש לי שכונות שאתה יכול להוציא מידע על כל בית", הוא מתגאה, "ובעצם יש לי הכרות אינטימית גם עם חלק גדול מהמשפחות שהתגוררו בהם".

הספרים שלו מתאפיינים באלפי רישומים ידניים של בתים, פרטי בנייה, רחובות ושכונות שמציגים את מצבם המקורי והאידיאלי. זאת החלטה סובייקטיבית עטופה ברוחות של נוסטלגיה. "כשאתה רוצה ללמד אנשים על סגנון אתה צריך להציג להם כיצד נראו הדברים במקור", משיב קרויאנקר, "לכן אני תולש מהבניינים את הדברים שדבקו בהם ומקהים את האיכות המקורית שלהם".

במשך 40 שנות כתיבה הוא חשף שורה של תגליות היסטוריות ואדריכליות, אולם לדעתו התגלית החשובה ביותר נוגעת להיקף ולרמה של הבנייה הערבית בעיר. "אתה רואה את זה למשל בטלביה, איכות גבוהה מאוד של בנייה ושל פרטים. בניגוד למה שאולי רוצים שנחשוב, לערבים היתה השפעה אדירה על מרכז ירושלים כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. אפשר למצוא גם הרבה מאוד בתים בסגנון בינלאומי שנבנו על ידי ערבים, בעיקר מהקהילה הנוצרית, שרצו להתמערב".

הביקורת המרכזית נגד עבודתו של קרויאנקר נוגעת לנרטיב הנוסטלגי שטמון במחקריו ולהתעלמות מתופעות אדריכליות עכשוויות כגון השפעתה של גדר ההפרדה על המרחב העירוני הירושלמי או ריבוי דירות הרפאים במרכז העיר. לעתים נראה שהמחקרים שלו אף משרתים תוכניות עירוניות או יזמיות במסווה של ספר היסטורי.

בהקשר זה צריך לציין את הספר האחרון שפירסם, "ממילא - גאות, שפל והתחדשות, רובע אלרוב" (כתר, 2009), שתיעד את התהליכים שעברו על השכונה הוותיקה שנקרעה לגזרים ונהפכה למרכז מסחרי מולבן ויוקרתי. הספר יצא בין השאר הודות לתמיכה כספית של איש העסקים אלפרד אקירוב שהקים את המתחם. אסתר זנדברג כתבה אז בביקורת שהתפרסמה ב"הארץ" כי "במקום מסמך היסטורי עוכר שלווה קיבלנו עוד אלבום כרומו נוסטלגי, מעניין ויפה לעין, שלא ירגיז ולא ידיר שינה מאיש מבין הנוגעים בדבר... קרויאנקר הוא האיש שהיה יכול לזעוק את הסיפור ולא רק לתעד אותו במעין השלמה עם הגורל".

הפקחים פוחדים

קרויאנקר טוען כי הוא חתם עם אקירוב על סיכום שמעניק לו חופש מחקרי מלא. "אם אקירוב לא היה נותן את הכסף הספר הזה לא היה יוצא ואז פרק תיעודי חשוב מאוד בתולדות ירושלים לא היה קיים. תקרא לזה דוקומנטציה עירונית שנויה במחלוקת".

הוא מודע לביקורת המופנית נגדו על התעלמות מתופעות אדריכליות בוערות, כמו למשל הבלגן האדריכלי האיום או המופלא (תלוי איך מסתכלים על זה) שמאפיין את השכונות החרדיות. לדעתו, ההתחרדות של ירושלים היא "עונש" לאדריכלות הירושלמית. "מבחינת מערכת הרישוי העירונית זה שטח אקס טריטוריאלי. מפקחים מפחדים לבוא לשם וכל אחד עושה מה שהוא רוצה. אותו דבר זה קורה גם בשכונת הבוכרים".

מה הדבר שהכי מפריע לך בירושלים? "יש לי יחסי אהבה ושנאה עם העיר. אבל הדבר שהכי מפריע לי זה היעדר טיפוח. פרשמטט. עיר מסמורטטת. תסתכל על כל עמוד חשמל - מדבקות. אין שלט שלא עבר התעללות, לעתים קרובות הערבית נמחקת. זה מקום מאוד קיצוני".

הספר של קרויאנקר כולל אמנם חמישה מסלולי סיור ברחבי המשולש אבל הוא בוודאי אינו מדריך טיולים טיפוסי. הכובד שלו (434 עמודי כרומו) וההתעמקות שלו מחייבים את הקוראים ללמוד קודם ורק לאחר מכן לצאת לרחוב ולנסות לאתר את האתרים והפרטים. עם זאת ראוי לציין את ההתייחסות של קרויאנקר גם לבניינים השגרתיים והבינוניים, חסרי המניירות, שתורמים תרומה חשובה למרקם העירוני ולסיפור ההיסטורי של העיר.

בספר משובצים לא רק שרטוטים ותוכניות אלא גם תצלומים של כרטיסי קולנוע משנות ה-50, מודעות פרסומת ותצלומים מחיי היום יום שמצטרפים יחד לתמונה כוללת של ה"צייטגייסט" הזוהר של אזור המשולש. קרויאנקר חושב שמאז היעלמותו של טדי קולק מהזירה הפוליטית ב-1993, ירושלים חווה ירידה דרמטית במעמדה שמתבטאת גם בתחום השימור. "בשנים האחרונות תל אביב משיגה אותנו בגדול, היא הוכיחה שהיא יודעת לעשות שימור לא פחות טוב".

אין לו בעיה עם בנייה לגובה במרכז ירושלים ("כל עוד בוחרים בפינצטה את המיקום ומקפידים על איכות העיצוב") והוא סבור שחייבים לשמור על מסורת הבנייה באבן. "אומרים שלונדון היא בריק (לבנים), ניו יורק היא זכוכית ומתכת, צנעא היא חימר וירושלים היא אבן. זה דימוי שצריך לשמר".

חרף התמורות הכלכליות, התרבותיות והעיצוביות שפוקדות את ירושלים ומקבלות ביטוי נרחב באדריכלות שלה, בפרט באזור המשולש, קרויאנקר מוותר על מסע בזמן לתקופת המנדט כדי לראות את כל הבניינים האהובים עליו ללא כל שינויים או תוספות. "הציניקנים אומרים - מתי יתחלף השלטון העות'ומאני המבולגן ויחזור השלטון המנדטורי - כמובן בפרפראזה להיום", הוא צוחק, "אבל אני לא הייתי מחליף את התקופה של היום בשום מחיר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו