בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העתיד שהיינו, העתיד שנהיה

הקיבוץ הוא הנוכח-הנעדר הגדול בשיח האדריכלי ובזירה התכנונית בישראל. "לא עיר, לא כפר", ספרו החדש של האדריכל פרדי כהנא, מסכם את ההרפתקה בת 100 השנים שקרסה אל ההפרטה - וצופה אל החלופה העתידית לעירוניות

11תגובות

אולי הקומקום הוא האשם העיקרי. כניסתו של הקומקום לחדרו של חבר הקיבוץ כבר בשנות ה-50 היתה סדק ראשון ברעיון הקיבוצי ואות אזהרה לבאות. "כלי קטן ואגדי זה הפך כיור ומשטח שיש למטבחון. אל המטבחון הוצמדו במרוצת הזמן מקרר קטן, ארון כלים וכיריים ובסופו של דבר נעשתה הפינה מטבח לכל דבר שבא לענות על רצון החברים להכין לעצמם ארוחות על פי טעמם ובזמן שהם בוחרים". בעקבות התפתחות זו, כותב האדריכל פרדי כהנא בספרו החדש "לא עיר, לא כפר", שעניינו אדריכלות ותכנון בקיבוץ, "נוצרו הכלבו והמרכולית, והדירה החלה להתרחב עם הצורך שנוצר ב'פינת אוכל'. מאוחר יותר, עם צמצום שירותי חדר האוכל, הדירה הקיבוצית על המטבח שבה היתה כבר מוכנה לענות על צורכי המציאות החדשה".

המהלכים הבאים - המעבר ללינה משפחתית ולשירות עצמי בחדר האוכל, שיפרו את איכות החיים של חברי הקיבוץ אך החלישו בהדרגה את מעמדו של חדר האוכל, שהיה "המוקד השיתופי העיקרי" בקיבוץ. השלב הדרמטי הבא - ההפרטה של מרבית תחומי החיים, הייצור, השכר והצריכה - היה רק עניין של זמן. ההפרטה יצרה סוג שונה של קיבוץ, "הקיבוץ המתחדש" עם השכר הדיפרנציאלי, השיוך, המכונית הפרטית, הרחבות הדיור בשכונה נפרדת ומעבר מתכנון שיתופי ושוויוני לתכנון התפור על פי הצרכים החדשים.

יובל יסקי

הדגם האנגלי, הדגם הסובייטי

פני היישוב שהיה קיבוץ, כותב כהנא, משתנים ללא היכר: "תם עידן הייחודיות, ונוצרה מציאות חברתית ומרחבית חדשה, פרוורית". ייחודו של הקיבוץ - מסמליו האהובים, השנואים והחבוטים ביותר של המפעל הציוני - היה טמון במידה רבה באופיו ההיברידי, "לא עיר ולא כפר". זה היה יישוב חקלאי שחבריו אינם איכרים, כפר שאינו ממשיך שום מסורת, "סינתזה של החיוב בעיר ובכפר. איחוד הכפר והחרושת. שלילת הדלות החומרית והרוחנית שבכפר ושלילת המחנק והצפיפות שבעיר" - כפי שהכריז מנהיג תנועת אחדות העבודה, יצחק טבנקין, בהרצאה ב-1951 בקורס הראשון לתכנון בקיבוץ.

הקיבוץ המופרט - הגדרה החלה כיום על מרבית הקיבוצים - אינו עוד אותו יצור היברידי, וסיים למעשה את תפקידו כצורת יישוב "המשתווה לשורה ארוכה של ניסיונות ליצור עולם טוב יותר, צודק יותר ואנושי יותר".

ספרו של כהנא יצא לאור השבוע (בהוצאת יד טבנקין). בגלל עיכובים לא צפויים איחר הספר בשנה את שנת ה-100 לקיבוץ, שצוינה בשנה שעברה. הספר מעוצב כתנ"ך מלא, כיאה למפעל חיים. מדפיו מצטייר הביטוי הפיסי של הרעיון הקיבוצי לפרטיו, החל בתכנון טיפוסי הקיבוצים השונים, דרך מבני הציבור האיקוניים ועד החדר היחיד, כולל הוויכוחים שליוו כל שלב והייצוג האדריכלי של התמורות והתהפוכות. הספר מתמצת מחקר ארכיוני של תולדות התכנון והבנייה בקיבוץ מאז ייסודו ב-1910, השנה "שבה בפעם הראשונה בעולם מישהו שירטט קיבוץ על הנייר", ועד סגירת מחלקת התכנון של התנועות הקיבוציות ב-1990.

המועד שבחר כהנא לסגור את ספרו אינו מקרי. מחלקת התכנון היתה מוסד מרכזי בתולדות התכנון בקיבוץ וחלשה במידה רבה על תרגומה של האידיאולוגיה לבטון ולמלט. המחלקה הוקמה כדי לאפשר לאנשי מקצוע חברי קיבוצים להשתתף בתכנון יישוביהם. כהנא, חבר קיבוץ בית העמק, עבד במחלקה בתפקידים בכירים מאז שנות ה-50 ועד סגירתה והפיכתה למשרד תכנון פרטי ב-1990 - אז פרש מטעמים אידיאולוגיים. בהפרטת המחלקה הוא רואה את קץ התכנון הקיבוצי.

כהנא נולד ב-1927 בצ'כוסלובקיה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט כנער לבריטניה. הוא בוגר הפקולטה לארכיטקטורה בבית הספר הטכני בלונדון, שם חקר את תולדות התכנון השיתופי בקומונות דתיות וחילוניות ברחבי העולם. ב-1954 הגיע לישראל - לא מתוך דחף דתי או ציוני, כפי שאמר פעם בראיון, אלא מתוך רצון "לקחת חלק בבניית חברה שוויונית וצודקת".

בשנות עבודתו במחלקה הטכנית ובמשרד בקיבוצו תיכנן כהנא עשרות קיבוצים ומבנים בקיבוצים. ב-15 השנים האחרונות הוא עוסק בהקמת ארכיון התכנון והאדריכלות בקיבוץ - אוסף ממוחשב של יותר מ-10,000 מסמכים המביא את סיפורו של התכנון הקיבוצי. הארכיון יעלה בקרוב במלואו לרשת באמצעות יד טבנקין, ויאפשר דיון בשאלה שעוברת כחוט השני בספר: האם משהו מכל זה יכול עדיין להיות רלוונטי במציאות בישראל בת זמננו?

בספרו חוזר כהנא על העובדה הידועה לרבים, שהקיבוץ הוא תופעה ייחודית בעולם - אבל הוא מציב אותה על רצף היסטורי של ניסיונות דומים, ושנויים במחלוקת לא פחות, שיסודם בדחף ליצור "חלופה אמיתית לעיר הקפיטליסטית". עיקרה של "החלופה האמיתית" הוא בשלילת זכות הקיום של העיר הקפיטליסטית, והמרתה בתפישות סוציאליסטיות שיתופיות-שוויוניות - שאיפה בעלת אחיזה גם לימינו. זאת, בשונה מהערים האידיאליות במורשת הרנסנס והבארוק, ששינוי ההקשר ההיסטורי ביטל את הרלוונטיות שלהן והפך אותן לניסויים צורניים בלבד.

שתי דוגמאות בולטות, מלבד הקיבוץ, לתיקון העולם הקפיטליסטי באמצעות תכנון המרחב הן עיר הגנים החברתית האנגלית של אבנעזר הווארד, והאורבניזם הסובייטי. כמו הקיבוץ, גם אלה הושתתו על העיקרון של בעלות הכלל על הקרקע, על יצירת יישוב בממדים שאפשר לנהל "באורח יעיל, הוגן, דמוקרטי ומשתף", ועל חיבורם של היישובים ברשת אידיאולוגית. אבל הניסויים האלה סורסו ועוותו. עיר הגנים של הווארד נהפכה לפרוור גנים יזמי בורגני, אחרי שזכתה לחיבוק דוב של הממסד הקפיטליסטי, ונעשתה אחראית לרבים מחוליי התכנון העירוני המודרני. גם הניסוי הסובייטי המהפכני התנפץ לנוכח אכזריות המשטר הקומוניסטי. הקיבוץ הוא החלופה שהחזיקה מעמד זמן רב יותר מאחרים.

100 שנות קיומו של הקיבוץ היו תקופה של השתנות מתמדת, עד השינוי האחרון - שהיה אחד יותר מדי. ההפרטה, כותב כהנא, שמה למעשה קץ לניסוי. יחד עם זאת, נותר עדיין פתח לתקווה - וזוהי טענת המפתח בספר - שעוד תימצא הדרך "ליצור מציאות מרחבית חדשה אשר תבדיל את הקיבוצים מן המרחב העירוני המטרופוליני, לא כנספח פרוורי אלא כיישות מקבילה וייחודית".

הפרטה ושימור

הקיבוץ היה מאז ומעולם עניין מרכזי בסדר היום הציבורי, והרבה נכתב עליו בהיבטים כלכליים, חברתיים וביטחוניים. עם זאת, מעט מאוד נכתב על הביטוי המרחבי הייחודי שיצר הקיבוץ לרעיונות של שיתוף וסוציאליזם. גם עכשיו, כשתמונת הנוף שיצר עומדת להשתנות לבלי היכר - והלב נצבט - הקיבוץ הוא הנוכח-הנעדר הגדול בזירה התכנונית בישראל ובשיח האדריכלי השוטף. מאז הקמת המדינה הוא אינו זוכה למקום הראוי לו בתוכניות המתאר הארציות, אומר כהנא, עד כי צורת היישוב הייחודית הזאת "נעשתה ללא רלוונטית", ונעדרה אפילו מתערוכת הסיכום הגדולה של אדריכלות המדינה, "הפרויקט הישראלי".

באורח פרדוקסלי, דווקא תהליכי ההפרטה הציבו את הקיבוץ על סדר היום האדריכלי, או ליתר דיוק - השימורי. החשש להיעלמה של תמונת הנוף הקיבוצית ולהרס איקונות אדריכליות, שהתרוקנו מתוכן עקב ההפרטה, עורר מודעות לחשיבותם ולדחיפות שבהצלתם. מתוך דאגה לאובדן עדות מוחשית לקיומו של הקיבוץ כצורת התיישבות ייחודית עלתה לפני כמה שנים הצעה לפנות לארגון אונסק"ו כדי שיכיר בקיבוץ כאתר מורשת עולמית מוגנת. אבל כהנא, שהיה חבר בצוות המייעץ לאונסק"ו, מסתייג מהפנייה לארגון ודוחה את עצם הרעיון, הדיסנילנדי בעיניו, לשימור "הקיבוץ".

"לא המבנים עצמם חשובים, מעניינים ככל שיהיו", כותב כהנא, "אלא מהותו של הקיבוץ כחלופה לעיר ולכפר ההיסטוריים". כנגד תפישת השימור הפיסי, הוא מציב את הרעיון להנצחת הקיבוץ באמצעות מחקר תיעודי והנחלת המורשת לדורות הבאים. במישור המעשי, התשובה לשימור מבני הקיבוץ ההיסטוריים היא לשיטתו בהמשך קיומה של תופעת הקיבוץ כחלופה רלוונטית - ולא מוזיאלית. לאחרונה אכן הוקם במרכז המחקרי והתיעודי של התנועה הקיבוצית ביד טבנקין צוות תכנון רב-תחומי שהופקד על חידוש החשיבה התכנונית בקיבוץ, במטרה למצוא דרכים להמשך ייחודיותו המרחבית ההיברידית במונחים בני זמננו, ולחלצו מפרווריות פריפריאלית.

ההשלכות המרחביות של הפרטת קרקעות הקיבוצים חמורות לא פחות מאלה המשפטיות והחברתיות, שעמדו בבסיס בג"ץ הקשת הדמוקרטית המזרחית - אלא שהן נשארו ברובן מחוץ לשיח הציבורי והמקצועי. זהו הרגע האחרון לעצור משגים תכנוניים שיגבו מחיר כלכלי, סביבתי וחברתי כבד. בין ים השיבולים לבין השכונות וערי הפיתוח, יש אולי מקום לחלופה אמיתית לצורות ההתיישבות הקפיטליסטיות, חלופה המחויבת לצדק אמיתי במרחב האמיתי. השאלה אם כבר לא מאוחר מדי היא גם התקווה שאולי עדיין לא מאוחר מדי. אם יישאר משהו מתמונת נוף הקיבוץ, נאמר תודה.

העיניים נפקחו בביאנלה

באיחור ניכר, כמעט פוסט מורטם, הוצג הקיבוץ לראשונה בשנה שעברה בתערוכת האדריכלות הבינלאומית החשובה בביאנלה לאדריכלות בוונציה, כ-30 שנה אחרי השתתפות הבכורה של ישראל במפעל, ובמלאת 100 שנה לייסודו של הקיבוץ הראשון. מועד התערוכה "קיבוץ: ארכיטקטורה ללא תקדים", שאצרו ד"ר גליה בר אור והאדריכל יובל יסקי, הציב בעיה כפולה: הוא היה מאוחר מכדי להציג תופעה חיה ורלוונטית, ומוקדם מכדי להתבונן בה מפרספקטיבה היסטורית. אוצרי התערוכה מייצגים עם זאת התעניינות חדשה בקיבוץ; לא כהספד ולא כנוסטלגיה לשמה "אלא כהצגה של מה שיש לנו ועדיין קיים", כפי שאמרה בר אור, בעצמה חברת קיבוץ, לקראת התערוכה.

כאשר יסקי התחיל להתעניין בתכנון בקיבוץ באמצע העשור הקודם, במסגרת הוראת אדריכלות בבצלאל, "הקיבוץ כבר היה גוויה חבוטה". תוך כדי עבודה עם הסטודנטים, ומאוחר יותר בתערוכה, התברר ש"המוות אינו מוחלט" ויש מה לעשות הלאה "שלא יהיה רק בכייה על מה שהיה וגם לא התרפקות על שימור כל אבן".

בתערוכה ביקשו האוצרים להציג את הקיבוץ כיצירה שעדיין קיימת וכאידיאה מודרניסטית שמהותה היא השתנות מתמדת, ולהביע אמון ב"אינטליגנציה של המרחב הקיבוצי", שתשכיל להסתגל לתנאים החדשים שנוצרו. לנוכח האמון הגורף בכושר ההישרדות וההסתגלות של הקיבוץ - יהיה מה שיהיה פשר המונח הזה כיום - ועל רקע הדגלים שהניף הרעיון הקיבוצי, שהקנו לו את מקומו על מפת האוטופיות שהתממשו, ההשתתפות המינורית של הנהגתו בשורות המחאה החברתית בקיץ האחרון אומרת דרשני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו