בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המפעל הסגור: ככה עבדנו לטוב ולרע

שיטוט מהופנט במסדרונות, בגשרים ובמעברים השוממים של מפעל ארגמן ביבנה, לרגל צאת ספר חדש המציג את סיפורו כאלגוריה למפעל הציוני

7תגובות

איזה רקע דרמטי לסרט. מפעל הטקסטיל לשעבר ארגמן ביבנה הוא ללא ספק הגרסה הישראלית האולטימטיבית לבית החרושת הנטוש בעיר רוונה באיטליה מסרטו הידוע של מיכלאנג'לו אנטוניוני, "המדבר האדום". שניהם מאותו עשור, שנות ה-60, עשור אחרון לתעשיות המסורתיות, לארכיטקטורה המודרנית, לאוונגרד הקולנועי ולמדינת הרווחה שבה פעלו.

הבניין שתיכנן רם כרמי לארגמן בסגנון ברוטליסטי תקופתי נחנך ב-1965 ונותר על תלו כמעט בשלמותו אחרי פירוק המפעל וסגירתו ב-2004. ענק יצוק בבטון, אפרורי ומחוספס, נטוש ברובו אך עומד איתן עד היום, כולו דרישת שלום מעידן אחר. ביקור עכשווי במפעל - מפגש חזיתי עם מבנה השער האימתני, עלייה ברמפה, שיטוט מהופנט במסדרונות, הגשרים והמעברים השוממים, מבע על גגות ה"שיניים" באולמות התעשייה - העלה מחשבות ותובנות מעורבות.

באוהלי המחאה של קיץ 2011 מעלים על נס את העידן ההוא של ביטחון תעסוקתי ועבודה מאורגנת גם במפעל בבעלות פרטית (של מקימי המפעל - משפחת התעשיינים קליר). אם אז היה גן עדן, זוהי שאלה אחרת, פתוחה. כך או כך, במאי קולנוע שירצה להנציח את הבניין בסרט ייאלץ להזדרז. על פי התוכנית בקרוב ייהרס המבנה - באקט של בזבוז שערורייתי ואנטי אקולוגי - ויפנה מקום לפארק תעשייה תאגידי, ובו מגדלי זכוכית בני זמננו, שוחים במרחבי דשאים ירוקים ומייצגים עולם כלכלי, חברתי ואדריכלי חדש ונועז. ייקח עוד זמן עד שגם הוא ייהפך להיסטוריה ויפעיל את בלוטות הרומנטיקה הקולנועית.

יואב מאירי

גם אם ייהרס סופית כפי שמתכננים הבעלים החדשים של מתחם ארגמן - המשתרע על פני כ-100 דונם באזור התעשייה ביבנה - הרי למבנה ההיסטורי ולסיפורו של המפעל, ממפעלי הדגל של הטקסטיל בארץ, מובטחים עם זאת חיי נצח כגיבורי ספרה החדש של האדריכלית ד"ר טלי חתוקה, "המפעל, על ארכיטקטורה ותעשייה בארגמן, יבנה" (הוצאת רסלינג). הספר עוקב אחרי גלגוליו של המפעל עד שהיה "אלגוריה למפעל הציוני", דבריה של חתוקה, ו"פרויקט המשקף באמצעות התכנון והדימוי האדריכלי את כל המסלול שעברה הכלכלה הישראלית מאז עד היום".

אתנחתות אנושיות

ארגמן הוקם ברמת גן ב-1934 כמצבעה. בשנות ה-40 המאוחרות עבר לבני ברק ובשנות ה-60 הועתק ליבנה משיקולים שחברו בהם אינטרסים עסקיים ולאומיים: מצד אחד, הרחבת הייצור וניסיון לשימוש בכוח עבודה זול בפריפריה, ומצד אחר, מימוש מדיניות פיזור האוכלוסייה הממלכתית. המבנים הראשונים שבהם פעל ארגמן ייצגו נוהלים של יזמות פרטית בתחום התעשייה. הפרויקט ביבנה הוא כבר שיקופה של המדינה: מבנה-על שכולו שליטה ובקרה הן על תהליכי הייצור והן על תנועת האנשים, מכונה ענקית שמשנעת לא רק סחורות אלא גם בני אדם, כותבת חתוקה, "ובתוך המכונה הזאת יש גם אתנחתות אנושיות כמו חדר האוכל לעובדים, עבודה שהיתה בה גם רווחה".

חתוקה, ראש המחלקה לעיצוב עירוני באוניברסיטת תל אביב, מתעדת בספרה את קורותיו של המפעל עד סגירתו ומציבה אותו בהקשר של בניית הבית הלאומי ובזיקה לתהליכים הכלכליים והחברתיים שהביאו לפירוקו, "תהליכים שלא הותירו חלל ריק אלא מקום אחר, מדינה אחרת". בתוך כך נבחן בספר הקשר בין קפיטליזם לתעשייה, ובין אופיים של תהליכי הייצור וההיגיון הכלכלי החברתי של המפעל לבין סביבות עבודה, כשהסיפור של ארגמן והמבנים ששיכנו אותו הם מטאפורה ומקרים לדוגמה.

יואב מאירי

חרף ההשפעה של סביבות העבודה על חיי היום-יום של מרבית האוכלוסייה, ולמרות מעורבותם המכרעת של אדריכלים בעיצובן, הדיון בהן לא מצא את המקום הראוי לו בשיח האדריכלי והתכנוני בארץ. חתוקה מבקשת להסיט את השיח האדריכלי והתכנוני לדיון בנושאים חברתיים-מעמדיים, כלכליים וסוציולוגיים - ולהשהות את עיסוק היתר כדבריה בסוגיות פוליטיות ולאומיות ובסכסוך המרחבי הישראלי-פלסטיני (שבניגוד לטענתה, גם הוא אינו מתקיים למעשה ונותר בגבולות האדריכלות "נטו", ואין להפריד אותו מכל נושא אחר).

ספרה של חתוקה כולל חומרי ארכיון היסטוריים ועכשוויים, ראיונות אמיתיים ומדומיינים עם דמויות מפתח הקשורות לסיפור, טקסטים ותחריטים מאת המחברת. חתוקה אינה רק חוקרת "נייטרלית". היא בת לאב שעבד בארגמן כמעט ארבעה עשורים כאיש תחזוקה, "וחיי משפחתנו, בדומה לרבים בשנות ה-50 וה-60, נשזרו בחזון התעשייה המתפתחת של מדינה צעירה". האב, שהתראיין לבתו בספר, אהב את מלאכתו. פעם קראו למפעל "משפחת ארגמן" ולא מפעל, הוא מספר. הבעלים הכירו כל עובד, עזרו לאנשים במצוקה.

למען האיזון ההיסטורי, עדויות אחרות מעבודה במפעל בכמה מאותן שנים הן קצת פחות ורודות ויותר סוציאליסטיות: יראה מתמדת מהבעלים-האדונים, שכר נמוך לפועלי ייצור רבים שהצריך השלמת הכנסה עוד לפני שהמונח הזה היה קיים, עובדים שהסתפקו במנת אוכל דלה בחדר האוכל מלווה בהרבה לחם שניתן בחינם, מאבק על תשלום שעות נוספות, מאבקים משפטיים על פיצויים לפועלים פלסטינים שפוטרו באינתיפאדה הראשונה. חתוקה, מודעת לכך "שגם אז לא היו תמימים", מאמצת את הנרטיב המשפחתי. ספרה, היא אומרת, הוא מחווה לאב.

המציאות של קשר ממושך של עשרות שנים בין מקום העבודה לעובד, ובין מקום העבודה לחזון הלאומי, נשמעת בדיונית בעידן של עובדי קבלן, והשתקפה נאמנה בתכנון של מפעל ארגמן ובדמותו הפיסית. הבטון הברוטליסטי נתפש אז כאחד מסמלי העם והמדינה, ותפישת התכנון במפעל היתה ריכוזית, הייררכית ונוקשה. התכנון הדגיש את ההיבט המערכתי של המפעל, כותבת חתוקה, הן ברמת הייצור שכל שלביו התקיימו במפעל עצמו, והן במישור החברתי, שכלל עובדים מכל שכבות האוכלוסייה והגיל במערך מרחבי אחד. המפעל היה הבית, ועובדיו היו מחויבים ונאמנים.

סביבות העבודה החדשות, אלה שנעמי קליין היטיבה לתאר בספרה "בלי לוגו" (הוצאת בבל, 2005) ואלה שיוקמו במקומו של ארגמן - שונות בתכלית. הן מאפשרות גמישות ארגונית, אינדיבידואליות בררנית המבוססת על הישגים אישיים של העובדים, ואוטונומיה מרבית. בד בבד, הן מחלישות ולעתים מייתרות לגמרי את התארגנות העובדים, ומסכנות את הביטחון התעסוקתי. פרופיל העובד הוא מעתה הומוגני - לרוב גבר לבן, צעיר, נייד, ללא מחויבויות רבות מדי. אדריכלות המעטפות השקופות משקפת את המטריקס הגלובלי החדש.

בניין ארגמן משויך למשפחת ענפה של אדריכלות עבודה ותעשייה המוגדרת היסטורית כטיפוס בנייה הנובע ישירות מהמהפכה התעשייתית ומהשינויים והחידושים שבאו בעקבותיה - מעבר מחקלאות לייצור, המצאת חומרים ושיטות בנייה חדשות. בראשן שלד פלדה ובטון מזוין וקיר המסך מזכוכית. בראשונה נקשרו מבני תעשייה לטכנולוגית בנייה יותר מאשר לעיצובה ותוכננו על ידי מהנדסים. רק בראשית המאה ה-20 גדלה מעורבות של אדריכלים בתכנון מתוך הכרה של בעלי המפעלים שסביבה אסתטית, נוחה ומתוכננת היטב תורמת ליעילות העבודה ולאיכות המוצר.

עד שנות ה-60 האידיאל התכנוני היה מפעל רציונלי שעבד כמכונה וסיפק גם סביבה אסתטית. מאז ואילך הגישה לתכנון מדגישה יותר ויותר את חשיבותו של המרחב החברתי בסביבת העבודה, את היעילות והניקיון, את הדימוי האדריכלי, ואת המודעות האקולוגית שנהפכה לדימוי ומיתוג בפני עצמה. חתוקה מציינת כי דמותו של פארק התעשייה העכשווי, על מגדלי הזכוכית שלו, הניקיון והטיפוח, היא במידה רבה פועל יוצא גם של העתקת התעשייה הכבדה למדינות שבהן כוח העבודה זול וניתן בהן לעקוף חוקי עבודה ומגבלות סביבתיות, והשארת התעסוקות ה"נקיות" בעולם המערבי.

זמניות היא כוח

יואב מאירי

אדריכלות "תעשייתית" במדינות המערב משרתת כיום יותר את כלכלות המידע והשירותים מאשר את כלכלות הייצור המסורתית, אך גם בהן נשמרת הצורה העיקרית של ייצור תעשייתי והיחסים הנצלניים בתעשייה, מזכירה חתוקה. בתהליך מקביל, מבני תעשייה שסיימו את מחזור חייהם המקורי הם יעדים מבוקשים לשימור. רבים מהם שבים לחיים חדשים כמוזיאונים, גלריות או מגורים לאניני טעם בעלי יכולת ומובילים תהליכי ג'נטריפיקציה. הידוע בהם הוא מוזיאון טייט מודרן בלונדון השוכן בתחנת כוח לשעבר, שזכה למוניטין בינלאומיים בעיקר בזכות משכנו הייחודי ושינה את אופיו של אזור שלם.

חתוקה מתעלה בספרה מעל הוויכוח בין התומכים בשימור מפעלי התעשייה המסורתיים בשל ערכם ההיסטורי או האדריכלי ובין אלה המבקשים להרוס אותם ולמקסם את ערך הקרקע. מול משוואת סכום האפס

הזאת היא רואה במרחב של עבודה וייצור "סביבה זמנית" שנדונה אמנם לשינויים מתמידים על פי השינויים בארגון העבודה - אבל "זמניות זו היא כוח המאפשר לאתגר נורמות חברתיות, להיות אוונגרדי, לחולל שינוי". סביבת העבודה היא למעשה "טקסט חברתי" ולכן היא "המרחב המשמעותי ביותר לכינון שינוי ביחסים בין קבוצות בחברה".

המציאות שבה יתחולל השינוי אינה המדינה שהיתה אז. "לבניין הזה ולזמן ההוא אי אפשר לחזור", אומרת חתוקה, "אנחנו מדינה אחרת. השאלה היא איזו מדינה ואיזו חברה. האם מדינה של ממציאי היי-טק ששותים מקיאטו בבנייני זכוכית וסביבם מנקים אפריקאים, או חברה שרוצה לשלב בין קבוצות באוכלוסייה. ערים כמו יבנה או קריית גת משווקות את עצמן כקרובות לכביש שש ומפנות את הגב לעצמן. ישראל משווקת את עצמה כמעצמת היי-טק אבל יש כאן המון תעשייה מסורתית. הבעיה היא שההיי-טק והתעשייה לא נפגשים במרחב".

חתוקה מאמינה בתכנון. הסיפור האישי שלה, השזור בסיפור של ארגמן, "סייע לי לחבר את הרעיונות למציאות אנושית". המתכננים כיום הפקירו את הזירה החברתית והאנושית ונהפכו לרובוטים מומחים. יחד עם זאת, הם גם אלה שיכולים לשנות את פני המציאות ולהמציא מודלים חברתיים וכלכליים אחרים שיצרו "יחסי גומלין בין העבודה לבין העיר ויאפשרו יצירת רשת חברתית והשתייכות לרעיון כללי, למטרת על". חתוקה חוברת לדגליה של מחאת האוהלים בשאיפה לחשוב מחדש על המרחב והסביבה, "ואני חושבת שזו לא רק משימה סוציולוגית אלא פעולה אדריכלית שתשפיע על החברה".

מפעל חיים

את פרסום ספרה של טלי חתוקה מלווה התערוכה "המפעל", שהיא אצרה בהשתתפות האדריכלים מיכאל יעקובסון ורוני בר ותיפתח היום בגלריה בבית האדריכל ביפו. בערב הפתיחה יתקיים דיון לרגל צאת הספר בהשתתפותה של חתוקה, שתדבר על המפעל כאלגוריה; שמעון קליר, בנו של מייסד ארגמן אברהם קליר, שידבר על המפעל כסביבת עבודה אנושית; האדריכל רם כרמי, שידבר על המפעל במערך עירוני; ראש עיריית יבנה, צבי גוב-ארי, שידבר על הקשר שבין העיר לאזור התעשייה, והפרופסור יוברט לו יון, שכתב הקדמה מסברת את האוזן לספר ויקרא בדבריו להבניה מחדש של השיח האדריכלי. התערוכה תינעל ב-6 בנובמבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו