שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המחיר הגבוה של הבנייה לגובה

רשויות התכנון מעדיפות להתעסק בקו הרקיע מאשר בקו הרחוב. הסיבה ברורה: קו הרקיע עושה להן כסף וקו הרחוב עולה להן כסף. גבעתיים, לא רק כמשל

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

הכותרות אמנם הכריזו על גורד השחקים החדש ב"סיטי" של גבעתיים כעל המגדל הגבוה ביותר בארץ אבל עד מהרה התברר שמדובר בברווז עיתונאי והעובדות היבשות קילקלו את החלום הרטוב: הוועדה המחוזית הרשעה שאישרה את התוכנית קיצצה כמה מטרים מההכי גבוה וגבעתיים, אבוי, נותרה עם סתם עוד מגדל הזהה בגובהו למגדל אביב במתחם הבורסה בעיר השכנה רמת גן, המחזיק בתואר הנכסף.

אכן פאדיחה, הכרוכה הן באובדן יוקרה ולא מעט גם בכרסום בתשואה. אין דומים הכבוד, הפרסום ועלות המטראז' בבניין "הכי גבוה" לזה שלא מחזיק בתואר. לא לחינם ניטשו מאז ומעולם ועדיין ניטשים מאבקי ענקים עתירי נכלולים בין מדינות וערים, תאגידים, יזמים וראשי רשויות על למי יש גבוה יותר, אינפנטילי ככל שזה יכול להישמע. לעתים רק האנטנה שמעל הגג היא הקובעת.

השאיפה לבנות לגובה עתיקה כימי בראשית, ומגדל בבל שנבנה בעולם ריק שאחרי המבול מעיד שלא עומדים מאחוריה הצורך להצטופף בערים כדי להציל את הדיונה האחרונה בפלמחים. גם התחרות על הגובה אינה חדשה. בראשית המאה ה-20, הספורט הפופולרי עבר מאירופה של צריחי הכנסיות, מגדלי סן ג'ימיניאנו וטור אייפל לארצות הברית של גורדי השחקים המסחריים, סמלה של הכלכלה הקפיטליסטית. במפנה האלף התחרות ושיאי הגובה נדדו לזירה האסיאתית. מגדל אביב עצמו, מגדל אסיאתי גאה, כיכב לכמה דקות לפני כמה שנים באחת מרשימות הדירוג העולמיות הנחשבות, אבל מאז הודח ממנה וירד בדממה מהבמה העולמית.

מימין: מגדל יורוקום המתוכנן בגבעתיים (הדמיה). קילקלו את החלום הרטוב צילום: הדמיה: אמאב אדריכלים

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

קווי רקיע של ערי מגדלים הם תופעה מרהיבה, לא רק במנהטן אלא אפילו במתחם יו בתל אביב ובבורסה ברמת גן, וגם מעוררת חרדה קמאית כזאת המתעוררת נוכח נשגבותם של איתני הטבע, מה שיכול אולי להסביר מעט מההתנגדות האינסטינקטיבית בציבור לכל בנייה לגובה. יופיים של קווי הרקיע הוא גם עלה תאנה המסתיר את "המשמעות הפוליטית הנובעת מכוחם של התאגידים שבנו אותם", כפי שכותב היסטוריון האדריכלות ספירו קוסטוף - ומאלצים אותנו לאהוב את המגדלים היפים של התאגידים שאנחנו שונאים.

קו הרקיע הוזעק גם לשולחן הוועדה המחוזית, שהסבירה את גזילת התואר מהמגדל של גבעתיים ברצונה להגן על "קו רקיע אחיד", נימוק תמוה נוכח אופיו הבלתי אחיד בעליל של קו הרקיע באזור הבנייה הנדון - גבול גבעתיים, רמת גן ותל אביב - ושל קו הרקיע בבנייה לגובה בישראל בכלל. קו אקראי ובלתי מתוכנן המשקף דבר אחד בלבד, את ההיגיון הכלכלי המכתיב אותו. יותר מאשר במעוזי הקפיטליזם הגלובלי, הבנייה לגובה בישראל היא פרי לחצים כלכליים מזדמנים ללא יד מכוונת, וביטוי לאי שוויון בחלוקת אחוזי בנייה. למי שיש יותר כסף ממילא, מקבל הרבה יותר אחוזי בנייה ויכול לעשות עוד יותר כסף. לא המטרים החסרים במגדל של גבעתיים ישנו את התמונה.

שותפות למעל

רגישות היתר לקו הרקיע היא בכללה תמוהה ומסיטה את תשומת הלב מקו הרחוב, שהוא זה שעושה עיר ולא קו השמים. זהו לא מקרה. קו הרקיע עושה כסף וקו הרחוב עולה כסף. קו הרקיע מניב רווח ליזם, וקו הרחוב לעומתו ניתן לציבור ללא תמורה. לכן מה שקורה למרגלות המגדל פחות מעניין את הפיתוח העירוני, אם בכלל. לכן המרחב הציבורי הרבה פחות מטופח מהמגדל שמעליו, ולעתים עלוב ומוזנח. לכן המגדלים עושים כל שביכולתם כדי להתבדל מקו הרחוב ולהתעלם מקיומו. רשויות התכנון שותפות למעל בכך שאינן יוצרות תנאים לקיומו של קו הרחוב במקום לספור מטרים.

גבעתיים, ישות מוניציפלית שאין כיום כל צידוק לקיומה כעיר עצמאית, מתכננת את עצמה מחדש בשנים האחרונות, אך קו הרחוב שלה נמצא בסכנה גדולה בהרבה מזו של קו הרקיע. כפי שהיא כיום ועם כל הדימוי הישנוני, הפרוורי וההומוגני שלה, גבעתיים ניחנה בלא מעט נכסים אורבניים ובמגוון עירוני שלא מבייש עיר גדולה: ישן וחדש בכפיפה אחת, שפע של צורות מגורים, אזורי וילות של עושר ישן מול שיכונים מכל סוג שהוא, עממיים ומיוחסים, רחובות מעורבים של מגורים ומסחר במרכז העיר ונס אורבני אחד בדרום העיר הפרוע - מרכז מלאכה, קניות ושירותים פתוח עם תמהיל שימושים ספונטני ואותנטי שגם נמל תל אביב היה מתקנא בו.

תנופת התכנון והבנייה בגבעתיים אינה מבשרת טובות למרבית הנכסים הללו. חלקים נרחבים מהמגוון הזה עתידים להפסיד בתחרות, להתנוון ולגווע, או לפנות מקום ל"פרויקטים" חדשים שייבנו במקומם, מרביתם - כולל אותו נס אורבני נדיר - בשיטת פינוי-בינוי. במציאות הישראלית, שיטת פינוי-בינוי מכתיבה תכנון שהעיר הקיימת אינה יכולה לעכל גם אם הפרויקטים משווקים בלשון מכובסת כ"התחדשות עירונית". ההיגיון היחיד מאחורי השיטה הוא הרווח ליזמים והיא מבטיחה מתחמים "תאגידיים" חד ממדיים וחדגוניים שאינם חלק מהעיר שבתחומה הם נמצאים, שכונות הומוגניות לאוכלוסייה הומוגנית "חזקה" ושממה עירונית עם הרבה קו רקיע אבל שום קו רחוב.

התחדשות עירונית, בלי מרכאות, היא האדרנלין בעורקיה של כל עיר, כשהיא נעשית עם יותר רגישות וקצת פחות "נחישות". זאת היתה יכולה להיות הזדמנות חייה של גבעתיים לחזק את העירוניות הקיימת בה, ללכת אתה ולא נגדה, גם באזורים הפחות עירוניים כיום הנחשבים לשולי העיר - כמה שוליים יכולים כבר להיות בעיר זערורית כגבעתיים. להפוך כבישים לרחובות, לפתח אמצעי תנועה ותחבורה ציבורית שיצמצמו שימוש ברכב פרטי - העיר הפצפונת הזאת היא מלכודת של פקקי תנועה ומצוקת חניה; להמשיך את הרצף ההיסטורי ולהעצים את המגוון. הדרך הזאת לא עוברת בקו הרקיע. גבעתיים היא רק משל. לא ייתכן שאי אפשר אחרת.

Read this article in English: Israel's desire to build high comes with a price

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ