שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

התמונות מוכרות מחיי היום-יום. בפינה אחת בפארק העירוני, שהוא מרחב ציבורי לכל דבר, נערכים נערים למשחק ספורט, מציבים שערים או מרכיבים רשת ומסמנים טריטוריה זמנית שזר לא יתקרב אליה. בפינות אחרות מתקבצות חבורות גדולות לחגיגת יומולדת או לפיקניק משפחתי ותוחמות חלקת דשא בשרשראות דגלים ובלונים, קבוצות אחרות מבעירות מנגלים מתחת לעצים רעננים חרף שלטי האיסור והאזהרה. בני נוער מתגודדים בקרנות רחוב, מאהלי מחאה ומגורים מאולתרים של מחוסרי דיור מוקמים במרחב הציבורי הפתוח (ומפונים בתואנה של הפרעה לסדר הציבורי).

קשישים מקימים פרלמנטים אד הוק ומנכסים לעצמם ספסלים בשדרה וברחוב. בפארקים בערים מעורבות ובערים הנהפכות למעורבות נוצרים דפוסים של חלוקת המרחב על פי לאומים - יהודים, ערבים, מהגרי עבודה ופליטים - לאו דווקא מתוך בחירה. בשכונות ושיכונים רבים, דיירי קומות הקרקע בבתים משותפים משתמשים בשטחי ציבור שנמצאים ברשות הכלל כבשטחם הפרטי כשהם תוחמים אותם בעציצים ומכשולים אחרים. ברובעים חרדיים נתלים שלטים האוסרים להתהלך בציבור בלבוש המוגדר "בלתי צנוע" ומפקיעים את המרחב על "רקע מגדרי".

המרחב הציבורי, כך זה נדמה, הוא זירה של תחרות מתמדת, אם לא התנגשות, בין קבוצות ומגזרים, אינטרסים ושימושים, רבים מהם אינם פרי תכנון מראש ואינם כתובים בספר. הם יכולים להתפרש כהשתלטות על המרחב, ניכוס, הפרטה או הפקעה, לעתים כמטרד, כהפרה של תקנות, נוהלים או חוקים כתובים. מנגד, אלה הם גם ביטויים אותנטיים "מלמטה" למצוקות ומענה לצרכים חיוניים, מחאה והתרסה כנגד ממסד אטום ונגד קיפוח ואפליה, דרכים יצירתיות להישרדות במרחב ולמימוש "הזכות לעיר" - מונח שטבע הסוציולוג אנרי לפבר כאלטרנטיבה למושג האזרחות הליברלי המדינתי ומעורר מאליו את השאלה למי הזכות לעיר ומיהו בעל הבית.

שלטי צניעות במרחב הציבורי במאה שערים, מתוך הספר. הזכות לגוף, הזכות לביתצילום: טובי פנסטר

אדמה חרוכה

"של מי העיר הזאת: תכנון, ידע וחיי היום-יום" הוא ספרה החדש של פרופ' טובי פנסטר (סדרת "קו אדום אורבני" בהוצאת הקיבוץ המאוחד), העונה על השאלה ואומרת כי "בתוך השאלה של מי העיר הזאת, מובלעת גם האמירה שהמרחב הציבורי הוא של ‘כולנו', והיום-יום הוא אתר של התנגדות מתמדת בפער שבין ידע מקצועי לבין ידע מקומי, ובין חזונם של ‘המתכננים המומחים' לבין קולות הנשמעים מלמטה". הספר, שממנו לקוחות מרב הדוגמאות שלעיל, מציב את משוואת יחסי הכוחות כפי שהם משתקפים בתכנון, את מקומם של חיי היום-יום בתהליכי התכנון והדרכים השונות לפרש אותם, ותובע את חלקם של מי שנדחקים מתחת לרדאר התכנוני.

פנסטר היא דמות מרכזית במחקר זכויות אדם בתכנון ובביקורת התכנון "המערבי המודרניסטי והקפיטליסטי" השליט בישראל, "מנקודת מבט קונטרה-הגמונית". היא גיאוגרפית ומתכננת ערים, חוקרת מרחב ומגדר, ממייסדי עמותת במקום לזכויות אדם בתכנון. ספרה הנוכחי נכתב לפני המחאה של קיץ 2011, "אבל הוא מתחבר לתופעה", היא אומרת, "כי מחאה אינה רק הפגנה חד פעמית אלא באה לביטוי באופן שבו משתמשים בעיר. לכל אחד מאתנו שמורה זכות ההתנגדות. גם את התופעה של סגירת מרפסות אפשר לפרש כשיח של התנגדות ויצירה וסוג של תרבות ומחאה. לכל פעולה כזאת ישנו הקשר חברתי. ישראל הרי בונה את עצמה, ויש מקום ליותר דיאלוג".

זה כשלוש שנים פנסטר עומדת בראש המעבדה שהקימה למחקר תכנון, סביבה וקהילה בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב, שבה משתתפים כעשרה חוקרים לתארים מתקדמים. המעבדה משלבת מחקר תיאורטי ועבודה מעשית עם קהילות בשטח, למימוש בפועל של צדק מרחבי ותכנוני. לאחרונה הוזמנו על ידי עיריית בת ים לגבש תוכנית התחדשות עירונית חברתית לשכונה ותיקה בעיר כאלטרנטיבה ללחצים של יוזמות פינוי-בינוי. במעבדה בוחנים חלופות לשיטת פינוי-בינוי בהכרה שההיגיון מאחוריה הוא נדל"ני בלבד והיא מותירה מאחוריה אדמה חרוכה מבחינה קהילתית ועירונית.

מניע מרכזי לכתיבת הספר היה הרצון והצורך לערער על הטענה הרווחת שהידע התכנוני המקצועי בישראל הוא שוויוני, מדעי ודמוקרטי, ולפיכך הוא נייטרלי ונטול "הטיות של כוח וזהויות", אומרת פנסטר. פרק אחרי פרק הספר מסיר את מסווה הנייטרליות מעל התכנון וחושף את הכוחות הפועלים מאחוריו. מולם, או כנגדם, חיי היום-יום והידע המקומי הם "פרקטיקה של התנגדות".

מתנשקים בבית

הפרק ההיסטורי העוסק בתכנון המודרניסטי-קולוניאליסטי המוקדם בארץ והשפעתו על התכנון בישראל עד היום הוא פרק מפתח. ראוי שיעמוד לנגד עיניה של כל שרשרת הפיקוד התכנונית, מקבלי החלטות ואנשי מקצוע לפני שהם מעזים להתקרב לשטח.

בניתוח מאלף של התכנון בתקופת המנדט הבריטי, מצביעה פנסטר על מגמת ההפרדה במרחב שהתגבשה אז בין המתיישבים היהודים לפלסטינים כמקור ההשפעה העיקרי על התכנון בישראל וכעיקרון ברזל המנחה אותו עד היום, מגדר ההפרדה ועד המקרה המכוער של ועדת הקבלה לקיבוץ גבים. דגמי התכנון המערבי שיובאו לפלסטינה-א"י מאירופה על ידי מתכננים שחונכו שם - ובעיקר הדגם של "עיר גנים" - הם מקור השפעה בולט אחר. לצד תרומתם לבניין הארץ, הם גם אחראים לפירוור המרחב ולדימוי המתבדל של ההתיישבות היהודית בישראל ששר הביטחון אהוד ברק הגדיר על פי כל כללי הזחיחות הקולוניאליסטית כ"וילה בג'ונגל".

פנסטר מתייחסת בהרחבה בספר למאבקים שמנהלים שלושה מגזרים באוכלוסייה - הבדואים, האתיופים והפלסטינים במזרח ירושלים מול הממסד התכנוני, וממד הידע ככוח תופס בהם מקום מרכזי. המשותף לשלושתם הוא הגדרות שונות מאלה של הממסד התכנוני לצרכים מרחביים, לבעלות על קרקע, למושגים של קהילה, לפיתוח, ולידע מקומי - וההתעלמות המסורתית מהידע המקומי הנצבר מצד מי שמחזיק בידע התכנוני ה"כל יכול". ההגמוניה התכנונית, מציינת פנסטר, "משתמשת בכוחה כדי לעצב את המרחב על פי תכתיבי הידע המקצועי, שאינם עונים על צרכי הקהילות ויוצרים פתרונות מפלים ודכאניים".

פנסטר. ההגמוני התכנונית "משתמשת בכוחה כדי לעצב את המרחב על פי תכתיבי הידע המקצועי, שאינם עונים על צרכי הקהילותצילום: אמיל סלמן

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

הזכות לעיר כפי שפנסטר רואה אותה מתייחסת לפוליטיקה של זהויות והזירה המגדרית שלא נכללו במונח במקורו במפורש, ולפיכך הזכות לעיר היא גם "הזכות לגוף" במרחב הציבורי ו"הזכות לבית" במרחב הפרטי. "מאוד לא נוח לי ללכת למאה שערים", מספרת תושבת ירושלים בראיון למחקר שמאחורי הספר, "קשה לי לקבל את הסמכות של מישהו שהוא קיצוני ודוחה אותי מהאנושות. כך גם בכנסיות ובמסגדים". מרואיינת ערבייה מירושלים מרגישה יותר נוח בתל אביב מאשר בירושלים המערבית וגם בעיר העתיקה, כי בתל אביב "הם יותר פתוחים בראש, יותר שמאלנים".

ישראלית יהודייה בלונדון מתוודה שאינה מרגישה בנוח בבית שעיצב בן זוגה לחיים בעבור שניהם, וכי "שייכות בשבילי היא להיות במרחב הפרטי שלי שאני מחליטה מה יהיה בו. שליטה מוחלטת". זוג הומוסקסואלים תל-אביבים מספרים על הימנעותם מ"התנהגות אינטימית במרחבים מחוץ לבית. לא בגלל חוסר ביטחון אלא בגלל שמישהו יסתכל. זה לא מאוד פופולרי לראות גברים מתחבקים ומתנשקים". והרשימה עוד ארוכה, מרובת קונפליקטים ומאבקי כוח, חוצה שכונות, מגזרים ומגדרים ואינה נעצרת כפי שמתברר מחוץ לכותלי הבית.

פנסטר ליקטה בספרה את מרבית הסוגיות בתיאוריה והביקורת העכשווית על התכנון המודרני, ומצרפת אותם לתמונה שלמה של הצד השני של מטבע התכנון הממסדי. העמדה הביקורתית בלתי מתפשרת, חושפת ומסירה הסוואות, ומעוררת למחשבות שניות. אחרי הכל כמה כבר אפשר להתעצבן על מרפסת סגורה ללא היתר, אם יודעים שזהו סוג של מחאה חברתית. פנסטר אינה שוקעת במרה ביקורתית שחורה אלא מצביעה על אור בקצה המנהרה, על המודעות הגוברת בציבור ובממסד עצמו לכך שהתכנון במרכאות אינו גזירת גורל או כוח עליון ועל ההישגים המוכחים שה"ידע המקומי" רשם לזכותו בשנים האחרונות.

הצלת עמק הצבאים בירושלים או קיצוץ מספר הקומות במגדל במתחם אסותא בתל אביב הם רק כמה דוגמאות להישגים הללו. אמנם אלה הישגים נקודתיים ולא הרי גורל בתולדות האומה, אבל עדויות מספקות בזכות עצמן "למגמה חדשה של מאבק מלמטה על עיצוב המרחב העירוני". עצם התרחשותה של מחאת הצדק החברתי שסחפה מגזרים שונים באוכלוסייה בקיץ האחרון ועוד לפני שאפשר לאמוד את השינוי שחוללה, מצביע על מגמות שינוי ש"ישפיעו ללא ספק על המאזן בין ידע מקומי ומקצועי בתכנון". הנימה האופטימית היא כלשעצמה שינוי מרענן בשדה הביקורת. יש לקוות שלא יתנפץ נוכח גילויי האכזריות המתמשכים יום-יום בזירה הארצית והמוניציפלית לזכאים לזכות לעיר.

לרגל ההוצאה לאור של הספר יתקיים באוניברסיטת תל אביב ב-20 במארס ערב עיון בהשתתפות פרופ' אורי רם, ד"ר ישי בלנק, ד"ר תמר ברגר וד"ר עמליה זיו. יום עיון נוסף יתקיים באפריל בבית העם בשדרות רוטשילד בתל אביב, שריד מפואר מהמחאה החברתית.

עוד במדור: המחיר הגבוה של הבנייה לגובה | גם בנייה ירוקה לא ידידותית לסביבה | כן, צריך לבנות בכיכר המדינה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ