התרומה של החשמל והדלק לאיכות הסביבה

קווי חשמל, דלק, גז ותשתיות אחרות משתלטים על כל חלקה טובה. אז למה לא להקים במרחבים הללו פארקים ציבוריים? שני פרויקטים חדשים מנסים להפוך אילוץ ליתרון

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

רואי שחורות - או אולי אלה ריאליסטים עם הרגליים על הקרקע - צופים אפוקליפסה ממשמשת ובאה. השטחים הפתוחים במרכז הארץ, מגדרה עד חדרה, ייעלמו כמעט כליל בתוך דור אחד או שניים מהיום, נוכח לחצי פיתוח, בנייה ותשתיות המופעלים עליהם מכל עבר. האיום יתגבר עוד יותר והלחץ יתעצם עם החלת רפורמת המרפסות, שאולי לא תחולל שינוי דרמטי במיוחד בגזרת התריסולים, אבל תאיים על כל חלקה טובה של שארית קרקע פנויה במדינה הצפופה, או ליתר דיוק במדינה שלא יודעת ולא רוצה לדעת להצטופף כהלכה.

המרחב כולו, מעל ומתחת לפני הקרקע, ירושת בצפיפות גדלה והולכת ב"מסדרונות תשתית" אימתניים מסוגים שונים, קווי חשמל, דלק, גז, מים, תקשורת, תעלות ניקוז, מתקני התפלה, דרכים, מחלפים ומסילות - שיבתרו מרקמים בנויים, שטחי טבע ושטחים חקלאיים מעובדים ויותירו איים מבודדים של שטחי ציבור פתוחים.

קווי תשתית מתפרשים על פני שטחים עצומים לאורך עשרות קילומטרים. לכל אחד מהם, אם זאת מסילת ברזל או המוביל הארצי, מוגדרת רצועת הגנה ברוחב של עשרות מטרים שחלות עליה הגבלות חמורות. עיקרן איסור כניסה וגישה ומניעת כל בנייה ופיתוח - שבאופן פרדוקסלי אולי עשויים להיות חבל הצלה.

נחל אלכסנדר כמקרה מבחן

אלה הם שטחים ריקים הנתפשים כיום כחסמים וכמפגעים סביבתיים. רבים מהם - בעיקר באזורים מוחלשים - מוזנחים ונטושים או משמשים כאתרי פסולת מאולתרים. עם זאת הם אינם שטחים אבודים, אלא להיפך. המגבלות והאיסורים משחררים את מסדרונות התשתית מלחצי פיתוח המאיימים על שטחים פתוחים רבים אחרים. לאורך זמן, הם אלה ההופכים אותם למעשה לשריד האחרון המשמעותי הגדול והמוגן ביותר של שטחים פתוחים בליבת המדינה.

על האור בקצה המנהרה והפוטנציאל הטמון דווקא בקווי התשתית כשטחי נופש ופנאי לרווחת הציבור מצביעה אדריכלית הנוף דפנה גרינשטיין בפרויקט רעיוני שאפתני עם הכותרת המכילה בתוכה סתירה פנימית לכאורה, "נוף בקווים - על הקשר שבין תשתיות לעתיד השטחים הפתוחים בישראל". הפרויקט מוצג כעת בגלריה במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה בתערוכה משותפת עם האמנית נורית גור לביא (אוצרת ענת גטניו).

הפרויקט מתמקד במרחב נחל חדרה - נחל אלכסנדר כמקרה מבחן, אבל רלוונטי למרכז הארץ בכללו. בבסיסו, הרעיון להפוך את האילוץ ליתרון ואת "האסור לבנייה למותר לציבור". המבנה האורכי בדרך כלל של קווי התשתיות מאפשר יצירת רצף של פארקים אורכיים, טיילות, שבילי הליכה ואופניים, כחלק מהמרקם העירוני בסביבות בנויות בצפיפות. בשלב הראשון נבחנים הבטים מנהליים וחוקיים של החזון, בתקווה שיהיה לו המשך מעשי.

לתשתיות ישנה נוכחות דומיננטית במרחב, ציין האדריכל צבי קורן בהרצאה פוקחת עיניים בפתיחת התערוכה. הקמתן כרוכה בהשקעה ציבורית עצומה שלא מנוצלת לטובת הציבור, ויש לשנות לחלוטין את הגישה. תשתיות אינן דבר נפרד לעצמו אלא חלק מרצף של פעילויות ושימושים עירונים משולבים, אמר קורן, שכתב עבודת מחקר על המרחב הבין-עירוני בישראל - מרחב שהוא הגדול ביותר כמעט בכל מדינה בעולם, עתיר בתשתיות ורקע למאבקים על הזכות לעיר, הזכות לטבע.

מיצוי הפוטנציאל הטמון במרחבי תשתיות מצריך מודעות לקיומן והכרחיותן מבלי לדחוק אותן הרחק מהעין, בדרך כלל לאזורים עניים ומוחלשים, והכרה במחירים הסביבתיים והחברתיים שהן גובות. ההכשרה של אדריכלי העתיד, כדברי קורן, "צריכה להכין אותם להתמודדות עם האתגרים האלה".

הדמיה מתוך הפרויקט של אדריכלית הנוף דפנה גרינשטיין

מוכר עד כאב

ניצול תשתיות לשטחים פתוחים איכותיים לרווחת הציבור הוא מהלך חשוב לא פחות מאשר הקריאה לחיסכון בתשתיות ולציפוף עירוני. הרעיון אינו חדש בעולם וגם בישראל. ב-2005 הציגה אדריכלית הנוף רוני שליטא-יגר הצעה מרחיקת לכת לתכנון פארק ארצי לתנועה, פנאי ונופש בתווי המוביל הארצי במסגרת פרויקט הגמר שלה "נעים על המוביל" כסטודנטית במסלול לאדריכלות נוף בטכניון. גרינשטיין עצמה נמנתה עם מנחי העבודה. ההצעה מתייחסת לרצועת המוביל בכללה, באורך של כ-60 קילומטרים מהכנרת ועד ראש העין, ומתמקדת בתכנון מפורט של הקטע החוצה את היישוב הערבי טירה בשרון. הבחירה בטירה מדגישה היבטים פוליטיים וחברתיים של קווי התשתיות שנעלמים לעתים קרובות מעיני המתכננים והדוברים גם כשהם כבר מתייחסים לנושא.

בעבודתה מציינת שליטא-יגר כי ביישובים היהודיים כפר סבא ורעננה הסמוכים לטירה, רצועת המוביל מטופחת כפארק ציבורי לכל דבר. ביישוב הערבי לעומת זאת היא מפגע סביבתי וחזותי, בהיעדר תקציבים לטיפוח ותחזוקה. הרצועה בטירה עוברת בשטח שהיה בעבר נטוע כרמים ובוסתנים, והופקע מבעליו הפרטים לצורך הקמת המוביל. הדברים מוכרים עד כאב בישראל. כיום זהו שטח בור שומם ומוזנח המבתר את טירה לשניים ומהווה גורם למחלוקות וסכסוכים בינה לבין רשויות המים במדינה. התושבים רואים ברצועה, שרוחבה כ-50 מטרים, סמל לאפליה וקיפוח שמהם העיר סובלת ממילא. שליטא-יגר מציעה לפתח את הרצועה העוברת בטירה כפארק ציבורי לרווחת תושבי העיר, ואת תווי המוביל כולו "כקו הקושר בין מעגלים במרחב ובמה לאוכלוסיות ותרבויות שונות".

ההצעה של שליטא-יגר עוררה עניין רב והוצגה בתערוכה "נוף מן השוליים" שאצרה אדריכלית הנוף נעמה מישר בגלריה של עמותת האדריכלים ביפו. בטקסט שנלווה לפרויקט היא הביעה תקווה כי יום אחד יוכל המוביל לתפקד כ"ערוץ חיים" לא רק מתחת לפני הקרקע אלא גם על פניה, וכי "המאמצים המופנים כיום לסילוק מפגעים, פינוי וגידור, ינותבו ליוזמות בונות שיש בכוחן להפגיש ולחבר".

אחרי פניות שלא נענו לגורמים שונים, נרתמה לאחרונה הקק"ל למימוש הרעיון ובימים אלה מתגבשת תוכנית אב ארצית לרצועת המוביל על פי ההצעה המקורית של שליטא-יגר, העובדת כעת על תוכנית האב בשיתוף משרד אב לאדריכלות נוף. במקביל מקודמת תוכנית מפורטת לקטע המוביל העובר בטירה, ומסתמן סיכוי לשינוי מגמה. המאבק הבא יתנהל בלי ספק מול הסכנה בעיצוב יתר אדריכלי של אותם שטחים פתוחים "מוזנחים", שהוא איום בפני עצמו על קיומם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ