הסיפור האמיתי מאחורי הבאוהאוס - סביבה - הארץ

הסיפור האמיתי מאחורי הבאוהאוס

ספרו של פרנק ויטפורד, שמתפרסם כעת בעברית, שופך אור על מוריו ומנהליו של בית הספר הגרמני, הרעיונות החדשניים שהתווה, סופו הטראגי ומורשתו שרלוונטית גם היום

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

"אפשר פתאום לחשוב שמדובר במוסד ישראלי. כל כך הרבה אנשים מדברים ומסתמכים על הבאוהאוס, וכל כך מעט יודעים עליו", אומר פרופ' מיכה לוין, ראש המחלקה לאמנות רב תחומית ולימודי תרבות בבית הספר הגבוה שנקר, שכתב את ההקדמה לספרו של העיתונאי ומבקר האמנות הבריטי פרנק ויטפורד, "באוהאוס".

הספר, הסוקר לפרטי פרטים את ההיסטוריה של בית הספר באוהאוס בגרמניה וכולל כמעט הכל, ראה אור באחרונה בתרגום לעברית (של תמי אילון-אורטל; הוצאת רסלינג). אף שנכתב לפני כמעט 30 שנה, הספר מרתק וסוחף. ואף שנראה שהכל כבר נכתב, הוצג ונאמר, ויטפורד (כמו יואב קוטנר בכל הנוגע לביטלס) מצליח להפוך את המעניין לחשוב וליצור דרמה מותחת גם כשהסוף ידוע מראש.

לוין צודק. הרבה אנשים בישראל מדברים על הבאוהאוס באינטימיות כמעט משפחתית. לא מעט בזכותו של לוין עצמו, היסטוריון אמנות ואדריכלות מודרנית ובעל זכויות יסוד בהעלאת הבאוהאוס על המפה המקומית.

בית הספר "באוהאוס" בדסאו, כיוםצילום: אי-אף-פי

כמי שאצר את התערוכה "עיר לבנה" במוזיאון תל אביב ב‑1984 (שנה סמלית במיוחד, גם בגלל ספרו של ג'ורג' אורוול, וגם משום שספרו של ויטפורד יצא בשנה זו לאור במקור האנגלי), לוין עשה את הצעד הראשון שהפך למעשה את הבאוהאוס לשלנו. בעשורים שבאו לאחר מכן הוא הכריז שבתל אביב עומד על תלו המקבץ הגדול המוקדם ביותר של אדריכלות התקופה ותרם בכך רבות להכרזתה של העיר הלבנה בתל אביב כאתר מורשת עולמית.

נכון שבאוהאוס הוא שם של בית ספר ולא של סגנון אדריכלי ונכון שזהו רק כינוי פופוליסטי, מוטעה ומטעה ל"אדריכלות הסגנון הבינלאומי", כפי שטהרנים מקפידים להזכיר. אבל נדמה שעם השם הרשמי אדריכלות התקופה לא היתה מגיעה רחוק, ולא רק בישראל. מדינות מתוקנות מאתנו אימצו את הבאוהאוס כשם נרדף לאוונגרד מודרני, לטוב ולרע.

כך או כך, מאז אותה תערוכה יש לנו כנסים ופסטיבלי באוהאוס, חפצים, מזכרות ואביזרים בסגנון, וגם חברת נדל"ן. ישראל נושמת באוהאוס הרבה יותר מאשר צור מחצבתו, גרמניה, ומדינות אחרות, כולל ארצות הברית, שבה התיישבו רוב פליטי בית הספר. השפה העברית יאה לו. באוהאוס היא בעצם מלה עברית.

לוין צודק גם בטענה שרבים מדי יודעים מעט מדי על הבאוהאוס. יחד עם זאת, כמו עם הביטלס, גם כאן לא צריך להיות היסטוריון כדי לדעת פחות או יותר במה מדובר. ובכל מקרה, ויטפורד ממלא את החסר ומפיח חיים בפרטים, זיכרונות, אנקדוטות צדדיות ותובנות.

מיתוס מתעצם

בית הספר באוהאוס נוסד בוויימאר שבגרמניה ב‑1919 ונסגר בברלין ב‑1933, על פי צו של המפלגה הנאצית, חודשים מעטים אחרי שעלתה לשלטון. משך חייו מקביל למשך חייה של רפובליקת ויימאר, ואת ההיסטוריה שלו, כותב ויטפורד, "עיצבו הלחצים שעמם נאלצה הרפובליקה החדשה להתמודד כדי לשרוד".

בימי חייו הקצרים נאלץ לנדוד בנסיבות פוליטיות בין שלוש ערים ­ ויימאר, דסאו וברלין ­ ולשנות את עורו עקב מחלוקות פנימיות וחיצוניות ומשברים כלכליים. ויטפורד אינו פוסח על כל אלה; הוא מתאר כיצד סטודנטים נאלצו להעמיס פחם במכרה כדי לחמם אתחדריהם בכפור, ועוסק גם בפוליטיקות פנימיות, התנגדויות והתנכלויות.

תמונת הבאוהאוס בכללה היא מורכבת ולא תמיד ורודה וזוהרת, אם מישהו היה יכול לחשוב אחרת. עם זאת, מיתוס הבאוהאוס נותר על כנו ללא פגע, ושוב בדומה לקוטנר ומיתוס הביטלס ­ הוא אף מתעצם.

מייסדו ומנהלו הראשון של בית הספר, האדריכל ולטר גרופיוס, (Walter Gropius), היה זה שהתווה את המטרה העומדת ביסודו: לחבר להרמוניה אחת אמנות, מלאכה ובנייה בעידן המכונה. המנהלים שאחריו שינו את ההדגשים. המנהל השני, הנס מאייר, (Hannes Meyer), מרקסיסט מוצהר, הגדיר אמנות ואדריכלות במונחים של תועלת לחברה, והמנהל האחרון, לודוויג מיס ון דר רוהה, (Mies Van Der Rohe), היה פורמליסט ואסתטיקון. האוונגרד, החדשנות, החופש ממוסכמות היו חוט השני שעבר בין כולם.

האדריכל ולטר גרופיוסצילום: לואיס הלד

סופו הטרגי של בית הספר טרם זמנו לא היה סוף פסוק. במשך 14 שנות חיים קצרות וסוערות, עם כ‑1,200 התלמידים שלמדו בו, לא כולם במסלול מלא, וכמה עשרות מוריו שנפוצו לכל עבר, בית הספר שינה את פני העולם בכל פרמטר וקנה מידה. כמו רבים אחרים, ויטפורד מנסה לפצח את הסיבה.

תשובה פשטנית ונועזת היא ש"האיבה שרחשו הנציונל-סוציאליסטים לבאוהאוס היתה הגורם העיקרי למוניטין ההולכים וגדלים שלו. סגירתו הכפויה והגירתם של רבים מהסטודנטים ומהמורים לשעבר בעקבותיה הבטיחו שעד מהרה יהיה מפורסם בעולם כולו. זו אירוניה נעימה".

תשובה פשטנית פחות עולה מכל דף בספר ומובילה למסקנה שוויטפורד מאשר ­ כי "בית הספר הותיר חותם בל יימחה" על מרבית תחומי החיים, מהבית שבו אנו גרים ועד הקומקום, הכפית, האריג והפונט, ואי אפשר לדמיין את העולם בלעדיו.

אין ספק שלאווירה הבלתי שגרתית לזמנה בבית הספר (שבמרבית שנותיו היה בית ספר לאמנות ועיצוב ורק בשש השנים האחרונות היה בית ספר לאדריכלות), לניגודים שהתרוצצו בו בין רוח לבין חומר ובין אדם לבין מכונה, לתחושת החופש ולגלריית המורים הססגוניים שלו ­ לכל אלה היתה תרומה נכבדת.

"חג המולד היה יפהפה להפליא, משהו חדש לגמרי, פסטיבל אהבה בכל פרט ופרט. עץ יפהפה, מתחת לעץ הכל היה לבן ועליו אינספור מתנות. גרופיוס הקריא את סיפור חג המולד, אמי הייס שרה. גרופיוס נתן לכולנו מתנות. אחר כך סעודה גדולה, גרופיוס הגיש לכל אחד בתורו", כותבת הסטודנטית ליס אבגס לחברתה גונטה שטולצל, (StolzlGunta), לימים דמות מרכזית בבית הספר, על מסיבת חג המולד בבאוהאוס בוויימאר ועל אווירת רוח הזמן ששררה בימי בית הספר הראשונים.

גלויות מחיי היום-יום שמצייר ויטפורד מהבאוהאוס בדסאו ­ שם שכן בבניין שגרופיוס תיכנן בעבורו ונחשב למבנה המודרני הציבורי הראשון בגרמניה ­ משקפות נאמנה את רוח החופש והשחרור ממוסכמות בבאוהאוס, כמו ברפובליקת ויימאר בכללה. וסילי קנדינסקי, הצייר הנודע ומורה בבאוהאוס, "גבר בגיל העמידה, לבוש למשעי הסתובב ברחבי הקמפוס באופני מירוץ".

מיכה לוין. בישראל מדברים על באוהאוס באינטימיות

מורה אחר, הצייר פאול קליי, שהיה גם כנר בעל שם, "ניגן רביעיות לכלי מיתר בביתו ודואטים עם אשתו מול קהל בבאוהאוס" ומטוסים ממפעל יונקרס, אחד משורה של מפעלי תעשייה בעיר, נהגו לנופף לשלום. אחד מהם השליך מתנות על גג ביתו של קליי לרגל יום הולדתו ה‑50, ודווח שהגג קרס.

קיצונית במיוחד, גם יחסית לבאוהאוס, היתה דמותו של הצייר השווייצי יוהנס איטן,(Johannes Itten), אחד המורים הראשונים בסגל ההוראה, דמות בלתי שגרתית ביותר ובעלת השפעה מכריעה בבית הספר. איטן היה "מורה מבריק ושילוב מוזר של קדוש ושרלטן".

שרלטנות לא היתה נדירה בבאוהאוס וזה לא בהכרח רע. כמיסטיקן וחסיד של דת המזדאזנאן האזוטרית, נהג איטן לגלח את ראשו ו"עטה גלימה ארוכה ורפויה". מתלמידיו דרש להיטהר על ידי דקירות בכל חלקי הגוף ומשיחתו בשמן ושיכנע אותם לאמץ דיאטה של דייסה בטעם שום. אלמה מאהלר העירה שמה שמאפיין יותר מכל את סגנון הבאוהאוס הוא "הבל פה שומי".

הרומן עם מאהלר

בקוטב הנגדי מציב ויטפורד בכפוף להיסטוריה את האמן ההונגרי לזלו מוהלי נאג'י, (Laszlo Moholy Nagy), מקורב לתנועת דה סטיל ההולנדית שהיתה אחראית למפנה דרמטי שחל בבאוהאוס במעבר ממיסטיקה מטאפיסית לחשיבה רציונליות ו"אובייקטיביות חדשה"; מ"הבנה רגשית של צורות וצבעים", כפי שגובשה בקורסי ההכנה המפורסמים של בית הספר, לטכניקות מעשיות ולימודים שימושיים בסדנאות המלאכה. אלה נועדו בעיקר כדי לייצר מוצרים למכירה כדי לממן את פעילותו של בית הספר, שבכל גלגוליו סבל ממצוקת מימון.

דמותו של מוהלי נאג'י והופעתו החיצונית ייצגו נאמנה את הגלגול הזה של בית הספר. במקום הגלימה הנזירית של איטן הוא לבש מעין חליפת סרבל, שהזכירה לבוש של פועלים בתעשייה, ואמרו עליו ש"הרגיש נוח יותר בחברת מכונות מאשר בני אדם".

הוא עצמו כתב ש"הכל שווים לפני המכונה ­ אני יכול להשתמש בה וגם אתה יכול. היא יכולה למחוץ אותי. אותו דבר יכול לקרות גם לך. אין מסורת בטכנולוגיה, אין מודעות מעמדית, כל אחד יכול להיות אדון למכונה או משרתה". מורה ידוע בבאוהאוס ציין אז כי איטן ומוהולי נאג'י הם שני צדדים של אותו מטבע ודוגמטיים באותה מידה.

עטיפת הספר

את דמותו של גרופיוס, "המייסד", משרטט ויטפורד תחילה בקווים אישיים כמעט רכילותיים, שמצטרפים לסיפור המרכזי ומוסיפים לו צבע פרשני. כשהבאוהאוס בוויימאר נפתח, גרופיוס היה בן 36 בלבד ונחשב לאחד האדריכלים הצעירים המובילים בגרמניה, "עובדה ששבה בקסמו את אלמה מאהלר הווינאית, אלמנת המלחין ואחת הנשים החריפות והיפהפיות בדורה".

השניים נישאו ב‑1915 בוויימאר, אך גרופיוס חי לבדו. מאהלר נשארה בווינה, שם ניהלה רומן עם הסופר פרנץ ורפל. גרופיוס גילה את הפרשייה ב‑1918, והזוג התגרש ב‑1920 ­ ממילא לבו של גרופיוס היה נתון כולו לבאוהאוס.

גרופיוס נולד לאצולת תרבות גרמנית. אביו היה אדריכל ואחד מסביו היה צייר ידוע. דוד רחוק תיכנן את מוזיאון ברלין לאמנות ולמלאכה. גרופיוס עצמו סלד מתואר ה"פרופסור" הנהוג באקדמיות מסורתיות, "והוא נפטר ממנה לא רק כדי להצהיר שבאוהאוס הוא מוסד אנטי אקדמי גאה ודמוקרטי שיהיה חלק מעולם העבודה האמיתי שבו המורים הם מאסטרים והתלמידים הם שוליות ובעלי מלאכה". יחד עם זאת, התיאוריה תפסה מקום מרכזי בבאוהאוס ולו מטעמים כלכליים "כי תיאוריה מצריכה הרבה פחות משאבים מפרקטיקה".

רוח הדמוקרטיה בבאוהאוס נעצרה בתקרת הזכוכית המגדרית. על הסקסיזם בבית הספר מעידה אנקדוטה שסיפרה אחת התלמידות על גישתו לעיצוב של המנהל האחרון מיס ון דר רוהה. "אם אתה פוגש זוג תאומות", אמר מיס, "בריאות, אינטליגנטיות ועשירות באותה מידה, שתיהן פוריות אבל אחת מכוערת והשניה יפהפייה, עם מי מהן תתחתן?"

לאור ריבוי הסטודנטיות שנרשמו לבאוהאוס הרגיש גרופיוס "צורך להגביל את מספרן באמצעות העלאת רף המיומנות הנדרש מהן". בסגל ההוראה כיהנה רק אשה אחת, גונטה שטולצל, סטודנטית בראשית דרכה שניהלה את סדנת האריגה, ששטולצל הביאה לדרגת אמנות.

בעולם האדריכלות בישראל שטולצל מוכרת גם בזכות נישואיה לאריה שרון, שהיה אז סטודנט ולימים נעשה אדריכל "הפרויקט הישראלי". בתם, יעל אלוני, המתגוררת בתל אביב, שומרת על מפעל חייהם. למרבה התסכול, ויטפורד לא מזכיר במלה את שרון, או כל שם אחר מבין 19 מתלמידי בית הספר שהביאו את מורשתו לארץ ישראל.

שרון היה תלמידו של הנס מאייר, שאת עקרונותיו ראוי לאמץ מחדש היום. מאייר האמין שלכל פעילות אנושית ישנה משמעות פוליטית, שתפקידו של האדריכל הוא "לשפר את החברה ולהיטיב את חייו של האדם הפשוט באמצעות התכנון" וש"אדריכלות שמייצרת אפקטים פרי המצאתו של האמן אין לה זכות קיום". הבאוהאוס אכן לא אמר את המלה האחרונה; השאלה היא אם יהיה מי שישמע אותה.

טורים אחרונים: על שלוש הצעות להרחבת המרכז הגאה בת"א | פינות של אופטימיות בתחנה המרכזית בת"א | היכל הזיכרון מפקיע את הצער לשורות הלאומנות

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ