הקתדרלה ההיסטורית של העתיד

בית המוסיקה שתיכנן רם קולהאס בעיר פורטו שבפורטוגל נחשב לאחד מבנייניו המוצלחים ביותר. אלמוניותו היחסית היא רווח נקי למי שעשו את הדרך אליו

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים11
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

לתייר מן השורה שאינו שוחר אדריכלות נלהב או חובב מוסיקה מושבע כמעט שאין סיכוי להגיע ל"בית המוסיקה", היכל התרבות של העיר פורטו בפורטוגל. חרף העובדה שהמבנה המרתק והמגניב והמדליק הזה, שנחנך ב‑2005, מצדיק לא רק סטייה מהדרך במקרה שנמצאים בסביבה, אלא נסיעה מיוחדת כל הדרך לפורטוגל ­ הוא נעדר ממרבית מדריכי התיירות הרשמיים וגם מהמלצות מפה לאוזן, ובכך נותר למרבה הצער ­ או אולי במזל, תלוי מאיפה מסתכלים על זה ­ כאתר נישה לקהל משוכנע מראש.

גם מי שחרשו את פורטוגל ולא החמיצו שום קתדרלה עתיקה או צלחת דגי קוד במסעדת תיריים אותנטית, לא התוודעו לקיומו של בית המוסיקה, הקתדרלה ההיסטורית של העתיד. בעוד 200 שנה יגידו איך לא ידענו ­ אם הבניין הזה בכלל יחזיק עד אז, לאור סירובו האידיאולוגי העקרוני של המתכנן, האדריכל ההולנדי רם קולהאס, להתחייב לחיי נצח אדריכליים. כך או כך, ההפסד אינו רק של התייר המזדמן אלא בעיקר של פורטו ושל פורטוגל עצמן, שלא הצליחו להפוך את פנס הקסם האדריכלי והמוסיקלי הזה לתחנת חובה בכל מסלול תיירי, כמו בילבאו. אולי היה מסייע להן לעלות על המפה.

בית המוסיקה של פורטו. שאריות השטחים מנוצלות עד המטר האחרון

ייתכן שהאשם הוא במבנה עצמו, אמנם בלתי שגרתי דיו כדי למשוך תשומת לב, אבל תובעני מכדי להסיט אוטובוסי תיירים ממסלולם. מאחורי מעטפת קדורנית דמויית יהלום ­ שמישהו השווה לפצצה שמתאפקת מלהתפוצץ ­ היכל המוסיקה לא מנופף בדימויים קורצים. הוא מתגלה רק לאטו, צעד אחרי צעד, ולא מתחייב לסחוט קריאות וואו. מצד אחר, אלמוניותו היחסית היא רווח נקי למי שעשו את הדרך ומוצאים עצמם בבדירות כמעט מזהירה בכניסה או בקופות ורוכשים כרטיסים מהיום להיום לחוויה אדריכלית ומוסיקלית שלא במהרה תישכח.

גדול עליה

בית המוסיקה (Casa da Musica) נחשב לבניין המוצלח ביותר שתיכנן קולהאס. כשנפתח עורר עניין רב בחוגים אדריכליים. מאז קצת נשכח לטובת חדשות אדריכליות טריות יותר. גם העניין בקולהאס עצמו שכך מעט, אחרי כמעט ארבעה עשורים שבהם כיהן כילד הרע של עולם האדריכלות הבינלאומי, וכוכב על ידוע לשמצה ולטובה גם יחד. הוא חתן פרס פריצקר לאדריכלות בשנת 2000, שהוענק לו בטקס בירושלים, ואחד משלושה אדריכלים חתני הפרס שיצירותיהם נבנו בפורטוגל, שניים מהם, אלוורו סיזה ויירה ואדוארדו סוטו דה מורה, הם פורטוגזים.

הנובל של האדריכלות ניתן לו לאו דווקא על מבנים שתיכנן ובקושי נבנו עד אז, אלא על רעיונותיו הרדיקליים וכתיבתו הווירטואוזית שטילטלו את עולם האדריכלות ומרטו את נוצותיו. קולהאס הוא אדריכל ותיאורטיקאי ופרובוקטור מקצועי, דמות צינית וכריזמטית, נטול גנים פוליטיים, חברתיים ואולי גם אנושיים, ומי שהכריז כי "משום שאיננו אחראים, עלינו להיעשות לבלתי אחראים". כך שזה במידה רבה חוסר אחריות לעשות את כל הדרך עד פורטו הרחוקה בטיסת קונקשן ארוכה ומתישה כדי לשכוח לו דווקא שם את הפרובוקציה המקוממת הזאת, לו רק לרגע אחד.

בית המוסיקה הוא מרכז המוסיקה הגדול בפורטו וגדול בכמה מספרים על מידותיה ­ עיר בלתי מרכזית חביבה, מתוירת במידה, שנתונה כעת במשבר כלכלי קשה כמו פורטוגל בכללה ומדינות אחרות באירופה. בכל זאת בית המוסיקה אינו פיל לבן. אם בזכות המוניטין שלו כאחד המוסדות החשובים בעולם מבחינה מוסיקלית ואדריכלית, ואם משום שנועד מראש והותאם מראש לשימושים מגוונים, ממוסיקה קלאסית, דרך פופ, רוק, ג'ז ועד פאדו, והוא אינו נח לרגע. המרכז משמש גם כמתנ"ס מוסיקלי חינוכי לילדים ונוער ופועלות בו סדנאות יצירה ומעבדות למוסיקה ניסיוניות.

במבנה שני אולמות מרכזיים, אודיטוריום בן כ‑1,300 מושבים ואולם בן כ‑300 מושבים היכולים להיהפך לכ‑600 מקומות עמידה באווירת פרינג' האנגרית חתרנית. צורתו של האודיטוריום, שעיצובו חותר תחת כל טעם מקובל ותחת עצם המונח טעם, היא מלבנית מאורכת כשל "קופסת נעליים", צורה שהיתה הבון טון האדריכלי-האקוסטי השליט באולמות קונצרטים בעשורים האחרונים וכמעט שנכפתה על האודיטוריום בהיכל התרבות בתל אביב. בינתיים נדמה ששלטונה של הקופסה מתערער וההבנה היא שבחוויית השמיעה לא האקוסטיקה קובעת.

האולמות בבית המוסיקה מוקפים מכל צדדיהם בחללים ציבוריים לשימושים שונים. מרביתם נוצרו במפגשים בין האולמות המלבניים לבין מעטפת היהלום של המבנה. בניגוד לחללים האבודים באגף החדש במוזיאון תל אביב, "שאריות" השטחים בבית המוסיקה בפורטו מנוצלות עד המטר האחרון למטרות שונות, ציבוריות וחינוכיות, מאולם לקבלות פנים לאורחים חשובים ועד סדנאות שמיעה ויצירה נסיוניות, והדבר האחרון שרואים עליהם הוא שאלה שאריות. עיצובן הוא מסע קסם צבעוני ובלתי אלגנטי להפליא וכמו המבנה כולו הוא מוציא שם טוב למונחים הבורגניים "אדריכלות" ו"עיצוב" ומסיר מהם כל גרם מיותר של שומן.

בסתירה להכרזתו הידועה והמתריסה של קולהאס "לעזאזל עם הקונטקסט" ­ בית המוסיקה מעוגן היטב בהקשר אדריכלי ותרבותי היסטורי ועכשווי בכוריאוגרפיה חדשה וחצופה ללא שמץ של "כבוד" למסורת. וכך, תחת אותה קורת גג מסתופפים קטיפות בארוקיות (בלתי אותנטיות), אריחים מצוירים, קרמיקות בדוגמת הטעיית העין, דיקט מעוטר בעלי זהב, פלסטיק רך, זכוכית גלית, רשתות מתכת, ריצופי אלומיניום מקיר לקיר, ושלל השתקפויות של הכל בהכל. חסר רק הג'יני מהמנורה של אלדין.

בית המוסיקה ממוקם בשטח ששימש במקורו כחניון לקרונות רכבת, הניצב במרכזה של רחבה אמורפית מנותקת ממרקם עירוני. העיר לא נשארת לגמרי מבחוץ אלא חודרת פנימה מבעד לחלונות זכוכית במיקומים בלתי צפויים ומגיעה עד לבטן הרכה של המבנה, לאולם הקונצרטים. בדיוני ככל שזה יישמע בהקשר אקוסטי, שניים מבין דפנות האודיטוריום הם קירות זכוכית שקיבלו את צורתם הגלית מסיבות אקוסטיות, והם מאפשרים מבטים לנוף עירוני קרוב ורחוק ובו בזמן גם לקהל הנוהר לאולם. צריך לראות את זה כדי להאמין.

צריך גם לראות כדי להאמין כיצד אולם קופסת נעליים נחלץ מסתמיותו, לא מעט בזכות המפגש החזיתי בין החירות האדריכלית לבין האילוצים האקוסטיים. הווירטואוזיות האדריכלית מתורגמת לשפה אקוסטית ולהיפך מבלי שמי מהן תשלם מחיר כבד מדי. על פי עדותם של מומחים בתחום, האקוסטיקה ­ או ליתר דיוק, האקוסטיקות ­ באודיטוריום וברחבי המרכז עונות לסטנדרטים מחמירים, גם אם לא נעשה כאן ניסיון נואש להגיע לשלמות. הנחת העבודה היתה שתנאי השמיעה הם רק מרכיב אחד בחוויה. האקוסטיקה מכל מקום לא חלמה שאפשר להיראות כל כך יפה.

הוסיף לנטל

תוכניתו של קולהאס לבית המוסיקה נבחרה בתחרות תכנון בינלאומית כחלק מפרויקט פורטו, בירת התרבות של אירופה לשנת 2001. מפעל בירות התרבות, הנמשך זה כשני עשורים, מאפשר לערים הנבחרות לכהונה של שנה, בדרך כלל ערים פחות מרכזיות ביבשת, למצות את הפוטנציאל הטמון בהן ולעלות על מסלול של התחדשות וצמיחה. ההכנות לתפקיד נמשכות בדרך כלל כמה שנים. פורטו איחרה להתארגן למשימה. התכנון והבנייה של בית המוסיקה, גולת הכותרת של הפרויקט, נמשכו מעבר למתוכנן והוא נחנך ארבע שנים אחרי שפורטו סיימה את כהונתה וכבר עמדה על סף משבר כלכלי. עלותו, כ‑100 מיליון יורו, הוסיפה לנטל.

מאחורי התכנון עמד בנוסף לקולהאס צוות של יועצים ומומחים בעלי שם עולמי העובדים אתו במשך שנים. בראשו, משרד ההנדסה אוב-ארופ שתיכנן את הבניין כמקשה קונסטרוקטיבית אחת שבה "אם מזיזים חלק אחד, הכל משתנה", והיועץ האקוסטי ההולנדי רנץ ון לוקסנבורג (שמת לפני כמה חודשים) שעל פי מה שאפשר היה לראות ולשמוע, הפך כל הדהוד חוזר למופע חזותי מושלם, החל כאמור בקירות הזכוכית הגליים רבי היופי ועד עננת הפי-וי-סי האקוסטית הפלאית שמרחפת מעל התזמורת. זמן ההדהוד החוזר בבית המוסיקה זהה לזה שבהיכל התרבות בתל אביב לפני השיפוץ, אבל בפורטו לא חושבים שמשהו לא בסדר באקוסטיקה.

הערב נגמר בתקרית מצערת. בדרך החוצה בסוף הקונצרט, משכה את תשומת התקהלות קטנה מסביב לאשה שנפלה פרקדן למרגלות גרם המדרגות הראשי ודם זב מפניה. התקרית, שהסתיימה בשלום, לא היתה הפתעה גמורה. מהרגע הראשון מדרגות האלומיניום הרגישו כמועדות להחלקה, ומעקות הזכוכית ללא כל ידית אחיזה עוררו אי נוחות מהתחלה, ורק נס קרה שהמעבר בדלת הכניסה האלכסונית לא הסתיים בסנוקרת על המצח, ואם כבר להיות קטנוניים, גם הכיסאות באולם היו בלתי נוחים להכעיס. ובכל זאת מה שנצרב בזיכרון, אולי במידה מסוימת של חוסר אחריות, הוא פנס הקסם. אחרי הכל תמיד אפשר להוסיף פסי חיכוך על המדרגות וידיות למעקה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ