שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אתם ואתם תשנו את העולם

האם יוזמות חברתיות וקהילתיות בתחום האמנות, העיצוב והאדריכלות יכולות ליצור סולידריות ולחולל שינוי של ממש?

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

במשך שנים התייחס הפרופ' ירון זליכה לסרטו של הבמאי האמריקאי פרנק קפרה מ‑1946 "אלו חיים נפלאים" כאל עוד סרט מתקתק עם סוף טוב על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הסרט מספר על מנהל בנק משכנתאות קטן בעיירה נידחת הניצל מהתאבדות על ידי המלאך השומר שנשלח אליו משמים וחוזר להאמין בעצמו. זהו מעין סרט פולחן המוקרן בכל ערב חג המולד בטלוויזיה האמריקאית לעשרות מיליוני צופים ומציע להם אסקיפיזם לרגע מהמציאות הקרה שם בחוץ. בד בבד זהו סמל קולנועי לאתוס הפרוטסטנטי הקפיטליסטי האמריקאי שלפיו ההצלחה היא בידו של כל אחד ואחד, אם רק יאמין בעצמו ובאלוהים, והכישלון הוא בו ולא בשיטה.

השבוע, ביום העיון "הארת שוליים" שהתקיים במוזיאון לאמנות בפתח תקוה כחלק ממקבץ התערוכה "אמנות-חברה-קהילה", סיפר זליכה כי שינה את דעתו על הסרט ומצא בו מסר חתרני: גיבור הסרט לא רק ניצל בעצמו ממוות אלא מציל את העיירה כולה מקריסה כלכלית ומוכיח בכך כי סולידריות חברתית יכולה לנצח את השיטה. את התובנה החדשה סיכם זליכה, בעבר החשב הכללי במשרד האוצר וכיום דיקן במינהל עסקים בקריה האקדמית אונו ומרצה חדור שליחות, במסר אקטואלי: לכידות וסולידיות במעמד הביניים והמעמדות הנמוכים היא תנאי הכרחי להצלחת המחאה החברתית וליצירת שינוי אמיתי. ובמלים אחרות, היינו צריכים להיות שם כשפקחי עיריית תל אביב פירקו השבוע בזריזות אסטרונומית את אוהל המחאה הראשון שבישר את הקיץ.

אל סרו צ'מי רוסאדו סייחו

השאלה שריחפה מעל הכנס ומעל התערוכות שאותן ליווה ונותרה ללא תשובה היא אם יוזמות "חברתיות" ו"קהילתיות" בתחום האמנות, העיצוב והאדריכלות שלהן הוקדשו יום העיון והתערוכות, אכן יכולות ליצור סולידריות ולחולל שינוי של ממש ­ שינוי החורג מגבולות הדיון האקדמי, ההרצאות, המחקרים, הז'רגון האופנתי, התצוגות המוזיאליות של פרויקטים ויצירות אמנות שובות לב, מהכוונות הטובות ומהכנסים המעניינים שתמיד נדמה ש"כולם" משתתפים בהם. מול אולם מלא מפה לפה בכנס בפתח תקוה והרצאות מרתקות לא היה מנוס מהמסקנה שנחוץ עוד צעד אחד מכריע מהמלים אל הדברים, מהזדהות לפעולה, כדבריו של זליכה, ומפעולה לפוליטיקה שרק היא תוציא את המעורבות מהבועה.

בתערוכות במוזיאון בפתח תקוה מוצגים מודלים שונים של מעורבות חברתית המיועדים ברובם לקהילות מוחלשות בארץ וברחבי העולם. מקרה המבחן בישראל הוא עיירות הדרום. המקבץ משקף מגמה עולמית של שילוב בין עשייה אמנותית ואדריכלית למעורבות חברתית. המטרה המשותפת כפי שעולה מהמניפסטים והצהרות הכוונות היא שיקום, תיקון ושינוי המצב הקיים. בכנס ובמקבץ התערוכות הוצגו לא מעט יוזמות מרתקות בתפר שבין אמנות, עיצוב, אדריכלות, חברה וקהילה, בין דיבור לבין מעשה ­ אם גם הן לא המציאו תשובה מספקת לשאלה הממשיכה לרחף.

שובה לב ועין במיוחד הוא הפרויקט  "אל סרו" של האמן הפורטוריקאי צ'מי רוסאדו סייחו (SEIJO), שיזם צביעת בתי העיירה אל סרו שמדרום לבירה סן חואן בקשת שלמה של גוני ירוק מרנינים. הפעולה היא מחווה לאדריכלות העממית הספונטנית בעיירה, ובלי ספק גם תגובה אירונית למונח "מרחב אפור" המגדיר אזורי בנייה בלתי מוסדרת, בדרך כלל לאוכלוסיות משוללות אמצעים וזכויות. צביעתו של המרחב האפור באל סרו בירוק כמעין ציור קיר טופגרפי שינה את הדימוי שלה והיה למוקד גאוה מקומי ומקור משיכה לתיירים. לא דווח אם מעבר לכך גם חולל שינוי ארוך טווח של ממש במצב האוכלוסייה.

פרויקט "אל סרו" של האמן צ'מי רוסאדו סייחו בפורטו ריקו. מחווה לאדריכלות עממית

הבולט והמסקרן בין היוזמות הוא "פרויקט אופ-אר: מרחב קהילה וחממה תרבותית" שתוכניותיו מוצגות במוזיאון בתערוכה "אופקים". הפרויקט הוא הצעה, "אוטופית זוטא" כהגדרת השותפים לו, לאכלס את המבנה של מפעל הטקסטיל הנטוש בעיר אופקים בנגב ולהפכו ל"שדה פעילות רבגוני". הפרויקט, המבקש לחרוג מההגדרה המקובלת של "מבנה ציבור", מבוסס על פעילויות המתקיימות באופקים זה כמה שנים ביוזמה ומעורבות של השותפים ליוזמה: פעילות של העצמה קהילתית שמוביל בן אופקים יצחק קריספל, פעילות תרבותית-אמנותית שמוביל האמן יוסף-ז'וזף דדון, אף הוא בן המקום, ופעילות אדריכלית-עירונית שמוביל משרד האדריכלים התל-אביבי אפרת קובלסקי, בשיתוף האדריכל דן חסון ובהנחיית האדריכל צבי אפרת.

אופ-אר הוא אחד משני מפעלי טקסטיל שהוקמו באופקים בשנות ה‑60 המוקדמות והעסיקו יחד כ‑500 עובדים. במידה רבה היא "עיר מפעל". מאז סגירת המפעלים בשנות ה‑90 שיעור האבטלה בעיר גבוה ורמת השכר היא מהנמוכות בישראל. אופקים נוסדה ב‑1955 כחלק מהתוכנית הארצית לפיזור האוכלוסייה. מספר תושביה כיום הוא כ‑24 אלף, 40% מהם עולים משנות ה‑50 וה‑60 ממדינות אסיה וצפון אפריקה, 35% עולים משנות ה‑90 מחבר המדינות ואתיופיה, רבע מאוכלוסיית העיר הם חרדים. ב‑1995 הוכרזה כעיר וכיום היא מנוהלת בידי ועדה קרואה. לנוכח הנתונים, הגדרתו של פרויקט אופ-אר כ"אוטופיה" אינה תלושה מהמציאות.

מפעל אופ-אר בסרט של יוסף ז'וזף "פרגמנטים של אופקים"

המבנה האיקוני של מפעל אופ-אר, היום בבעלות חברת מבני תעשייה, היה סמל לענף ייצור הטקסטיל בארץ בימי זוהרו. במצבו כיום, נטוש ונטול גג, הוא סמל לשברו. המבנה הקיים לא ייהרס במסגרת הפרויקט, לא ישופץ ולא ייבנה מחדש אלא יישאר כפי שהוא, פתוח וללא גג. אם החזון יהפוך למציאות, המבנה יותאם לפרוגרמות החדשות ויאפשר פעילויות קבועות ואירועים מתחלפים, "בהכלאה בלתי שגרתית", כלשון החזון, בין גורמים חברתיים ועסקיים, ישן וחדש, טבע ועיר, פנאי ותעסוקה, יצור, צריכה ואקולוגיה. הפרויקט מתוכנן על פי עקרונות הקיימות ובכללם שימוש באנרגיה ממקורות מתחדשים, מיחזור אשפה ומים וגן אורגני, ומעל הכל עצם ההחלטה למחזר את המבנה עצמו.

פרויקט אופ-אר יצא לדרך לפני פרוץ מחאת קיץ הקודם אבל נכנס תחת כנפיה ונמצא בחברה טובה של התעוררות כללית. תכנון חברתי, עיצוב חברתי, אמנות חברתית הם בון טון היום. באקדמיות, במוזיאונים, בבתי ספר לאדריכלות ומכללות לעיצוב, שגם הוא גילה שהוא חברתי. ההבנה כיום היא שצדק מרחבי וחלוקה הוגנת של משאבי הקרקע הם המפתח לצדק חברתי ושאדריכלות היא אמצעי ליצירת קורת גג בהישג יד ותכנון המרחב הציבור ולא רק ליצירת מונמנטים ומבני ראווה.

פרויקטים המשלבים רעיונות אדריכליים-אורבניים-חברתיים כמו הביאנלה לאדריכלות הנוף בבת-ים או "72 שעות פעולה עירונית" שהוצגו בכנס בפתח תקוה הם בקדמת הבמה והתקשורת ­ אם כי כל אלה הם רק דיבורים על תיקון, בעוד המציאות עצמה ממשיכה להתקלקל כאילו כלום לא קרה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ