שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שתי דרכים לפיצוח הגנום העירוני

אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג

העירוניות והדרך להשיגה הן סוגיות מפתח כיום בסדר היום התכנוני, נוכח ההשלכות הסביבתיות, החברתיות והכלכליות שהן מקיפות ונדמה שחומקות מכל מתכון יחיד קובע. ספריהם של האדריכלים והאמנים נחום כהן ובילו בליך שיצאו לאור לאחרונה מציעים דרכים, קוטביות זו לזו, לפיצוח הגנום העירוני.

ספרו של כהן "אגדה אורבנית ­ תכנון העיר תל אביב בימי המנדט הבריטי" (דורון ספרים) העוסק בתל אביב הוא הבעת אמון בכוחו של התכנון העירוני כ"בסיס ליצירה העירונית התל-אביבית הכמעט אגדתית" וכדגם מעשי לתכנון בעתיד. מנגד, ספרו של בליך "מיצבים כמודלים זמניים וביקורתיים" (חלפי הוצאה לספרי אמנות) מערער על כוחו הכל-יכול של התכנון ומציע תחתיו חשיבה ביקורתית על עצם פעולת התכנון לקראת הבנה חדשה של המרחב האנושי ועיצובו. כהן הוא אדריכל ומתכנן ערים פעיל, בליך "נמצא בשדה האמנות כפליט משדה האדריכלות שבו ראיתי שאני לא יכול להשפיע".

כהן מצביע בספרו על תל אביב, עיר צעירה בת מאה שנים בלבד, כעל אחת הצלחות הבודדות של התכנון העירוני בעידן המודרני. תכנון שהפך אותה מוקד "להתרחשות אורבנית אמיתית", היחידה בישראל. עירוניותה של תל אביב, מסביר כהן, משגשגת ומצליחה בעיקר בזכותו של אזור קטן במרכז העיר ו"הצפון הישן", שתיכנן ב‑1925 מתכנן הערים הבריטי פטריק גדס. התוכנית משתרעת בין בוגרשוב לנחל הירקון, אבן גבירול והים ומתגוררים בה כ‑45 אלף תושבים. על גילגוליה השונים והתפתחותה, היא שעטנז יחיד במינו של עקרונות עיר גנים האנגלית ותכנון מסורתי שיצר מרקם מעורב, גמיש ופתוח קצה, צפוף דיו כדי להיות לעיר, ועמיד ­ לפחות עד כה ­ לתהפוכות הזמנים.

מתוך ספרו של נחום כהן "אגדה אורבנית": מפת תוכניתו של פטריק גדס מ-1925צילום: באדיבות נחום כהן

תוכנית גדס, שבבסיסה רשת רחובות היררכית ובתוכה בלוקים בנויים ושטחים פתוחים בווריאציות שונות על הנושא ­ חלה על כשלושה קילומטרים שהם כשישה אחוזים בלבד משטחה של תל אביב. השפעתה היתה מכריעה עם זאת על דמותה ודימויה של העיר ושגשוגה. לראשונה בעקבות גדס נתפשה תל אביב כעיר ולא כמקבץ של שכונות, והציגה "את התכנון העירוני עצמו כקונצפציה חדשה, כעתיד המבטיח של העיר", כפי שמציין האדריכל ד"ר נתי מרום בספרו "עיר עם קונצפציה". מעתה ואילך, כותב מרום, "תל אביב חייבת להתפתח בדרכי התכנון העירוני כמדע מודרני וכתפישה חברתית מתקדמת".

הנבואה התגשמה

ברוחה של קונצפציית התכנון (שאכן התגשמה, לפחות בשביל המגזר המאושר והמעושר באוכלוסייה), כהן רואה בתוכנית גדס לא רק רקע להצלחתה של תל אביב, אלא גם מודל לחיקוי ומקור השראה שעשוי להפיח חיים חדשים בתכנון העירוני בישראל, "תחום מקצועי דועך ההולך ונעלם... והאורבניות, שהובילה את המין האנושי לפסגת הישגיו הולכת ומתפוגגת לנגד עינינו לטובת תהליכים של פירוור וזחילה אורבנית", כפי שמציין כהן, המטיף בספרו לשימור כולל של אזור תוכנית גדס ולא רק לשימור מבנים בודדים כפי שהדברים הם כיום.

עוד קורא כהן בספרו לתיקון כשליה של תוכנית גדס, ובראשם הנתק בין מרכז תל אביב לבין עבר הירקון ובין תל אביב לבין יפו. הדעות בין היסטוריונים וחוקרים חלוקות על הגורם לנתק, ובמיוחד זה המפריד בין תל אביב ליפו והיה לסמל ולעדות להתנשאות, עוינות ואפליה של העיר הלבנה מול העיר השחורה. כך או כך, כהן הזהיר כבר לפני יותר מעשור כי "ללא חיבור הרקמות (בין תל אביב ליפו) לא יהיו חיים משותפים, יפו תישאר זקוקה לתיירות, סגורה ברקמה מתפוררת וחשופה למכירה ספקולטיבית של קרקעות". הנבואה מגשימה את עצמה מעבר לכל המצופה.

למול האמונה בקונצפציית התכנון, בליך מערער על מעמדו הכל-יכול של המתכנן העירוני ומאמץ עמדה חלשה של המתבונן והמבקר מלמטה. עבודותיו המוצגות בספר, "אמנותיות" וביקורתיות ככל שיהיו, מייצגות גם חלופה קונקרטית ל"תכנון" שאינה מתחילה מלוח חלק אלא מהממצאים בשטח. מחומרים ושאריות, מג'אנק ושמאטעס, מסמלים ומבנים קיימים, מתושבי המקום, משכבות זיכרון פיסיות ואנושיות. בהבדל מ"הנוק אאוט של התכנון", המיצבים מבטאים יכולת להשתנות, הם ארעיים וניידים וניתנים לפירוק ולהרכבה בדרך למשימה חדשה. אמנם הם אינם הכנה לביצוע פרויקטים בשטח, אבל בליך מאמין שאם מתכננים יתבוננו בהם "הם יעבדו בצורה אחרת".

הדגם התכנוני המופתי לעירוניות שכהן מציג בספרו נקשר ישירות בעיר הלבנה של תל אביב שכבר זכתה להכרה, התבססה והתייקרה. המיצבים של בליך מדמים ונטועים בשכונות הדרום והפריפריה ובנופים עירוניים שוליים ומגובבים. משם נאספו מרכיביהם הבלתי מיוחסים, סירים ישנים, פיילות, מטאטאים, סמרטוטים שבליך מתבונן בהם בעין של אמן, מוקסמת וילדותית. "אמנות היא שדה של פליטים שהם קצת ילדותיים, מוזרים, תלושים, אבל זהו מרכיב חשוב גם בעולם ה'מבוגרים' הממונים על התכנון", אומר בליך ומציע לאדריכלים להתחיל לתכנן לא מדף חלק אלא "ממה שנאסף בשטח", ללמוד מהסימנים שאנשים משאירים בשטח ולהכניס אותם לתוך התכנון והארכיטקטורה.

מעגליות היסטורית

כהן, יליד 1938, הוא בוגר הטכניון בחיפה בתחילת שנות ה‑60, בשיאו של עידן התכנון המודרניסטי. ספרו מעיד על הדרך שעשה מאז ועד להכרה בכשליו והתקרבות לשיח העירוני העכשווי החדש. בליך, יליד 1950, הוא בוגר לימודי אדריכלות במכון פראט בניו יורק בשלהי שנות ה‑70, בשיאו של העידן הפוסט-מודרני, ועל רקע תורתה של ג'יין ג'ייקובס והקריאה של ונטורי וסקוט בראון "ללמוד מלאס וגאס". בליך עצמו לא נבהל גם מהאופציה ללמוד מהתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. ספרו, המאגד מאמרים של כותבים שונים, מסכם כ‑30 שנות פעילות והתבוננות על העיר "מהצד האחורי", כשמו של מיצב אסמבלז'י וסמרטוטרי במיוחד בספר.

ספריהם של כהן ובליך מצביעים על מרכיבים להגדרתה והשגתה של עירוניות, בכל הטווח שבין התכנון לבין שיבושו. אלה אולי מרכיבים הכרחיים אבל לא מספקים. מסקנה אחת היא שעיר אינה תופעה גנטית אלא היסטורית. עובדה היא שתוכנית גדס המהוללת לא הצילה את תל אביב משקיעה אורבנית ארוכה בשנות ה‑60 וה‑70 של המאה הקודמת. במעגליות היסטורית, אין ספק שגם שגשוגה כיום אינו נצחי. מנגד, גם אלטרנטיבת הג'אנק האורבני והצד האחורי אינה תעודת ביטוח. אמנם זוהי אופציה חתרנית שובת לב אבל ג'אנק גם יכול בקלות להשאר סתם ג'אנק. ואין אלא להיזכר שוב בהזדמנות החגיגית הזאת בהברקה השחוקה כבר של האדריכל הצרפתי ז'אן נובל, שאמר פעם ש"לתכנן עיר זה כמו לכתוב ספרייה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ