שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה אלתרמן היה אומר על השיפוץ בגן מאיר?

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

לב תל אביב כמרקחה. בגן מאיר המיתולוגי - בלי מרכאות - סוללים שבילי בטון במקום שבילי הכורכר ההיסטוריים. בשכונה משוכנעים כי עבודות הפיתוח יפגעו באופיו של הגן, יהפכו אותו מריאה ירוקה לגוש בטון ויחסלו עוד פיסת “טבע בעיר”. אקטיביסטית שכונתית אחת אפילו קבלה ברצינות שהאורתופד שלה הזהיר אותה שהליכת בוקר על שביל בטון מזיקה לכפות הרגליים ‏(או לקצה הגב, אני כבר לא זוכרת‏). עד כדי כך.

מעבר לאתנחתא הקומית עם האורתופדיה, אפשר להבין ללבם של המוחים - בדיוק כמו ללבם של תושבים ומבקרים אחרים בגן שזה שנים דורשים לשפר את הנגישות בו ורואים בשבילים הקיימים, המעלים אבק בקיץ ובוץ ובחורף, מטרד ומפגע ‏(בנוסף לכך שהם תמיד נראים בלתי מטופלים ומטופחים כראוי‏).

ביקור חוזר בגן בעיצומן של העבודות העלה ממצאים ותובנות מעניינות. כפי שמתברר, מרבית שבילי הכורכר ההיסטוריים כבר אינם קיימים. אחרי שנים של תת־תחזוקה הם הוחלפו ברובם עוד בשיפוץ קודם בגן לפני יותר מעשור בשבילי עפר או אדמת גן, שזה מה שיש בגן כעת. העפר לא עמד בציפיות שנתלו בו ולא הצליח להתהדק כראוי והוא מעלה אבק, נראה רע ואינו מוסיף כבוד לגן ההיסטורי. עוד התברר כי כורכר בימינו כבר אינו אותו חומר מקומי נפוץ וזול כבימיו הראשונים של גן מאיר בשנות ה–40, אלא משאב יקר ערך שכרייתו גורמת נזק לסביבה. בשנים האחרונות הוא גם נקשר לעיצוב של וילות בסגנון “ים תיכוני” ביישובי יוקרה יותר מאשר לגן ציבורי עממי בלב העיר.

גן מאיר בתל אביב. ומה יגיד האורתופד?צילום: דודו בכר

גם בימים שבהם השבילים היו עשויים עדיין מכורכר טהור, גן מאיר כמו כל גן לא היה “טבע בעיר” אלא גן מעשה ידי אדם, מתוכנן ומהונדס, והוא יישאר כזה גם אחרי עבודות הפיתוח. עם אותו ערב רב של צמחייה ‏(שנראית כמו אחרי מכירת חיסול של משתלה‏), עם הגדרות הירוקות המפרידות בין כל ערוגה לערוגה, עם רחבת מתקני המשחקים ‏(הכעורה‏), גינת הכלבים ‏(המרופטת‏), ועם פינות החמד, ויש כמה כאלה ובהן הפרגולה ההיסטורית, הבריכה האקולוגית, המרכז הגאה, בית הקפה - ועם לא מעט חלקות עפר שייוותרו בו למי שיתגעגע לחול עירוני בנעליים. לא נותר אלא לייחל למשטר תחזוקה נאות בגן, מעבר למתקפות של גיזום עצים פראי.

המאבק השכונתי עורר הדים בבועה התל־אביבית וגם מחוץ לה - בכל זאת, גן מאיר - ולשורותיו הצטרפו ידוענים וקובעי דעת קהל. בראשם האמן דני קרוון והמשורר המנוח נתן אלתרמן. קרוון עמד בציפיות ואף גייס למשימה את זכר אביו, שכגנן העירוני הראשי בשעתו היה לו חלק בהקמת הגן. במכתב לעיריית תל אביב, שצוטט בהרחבה בתקשורת, כתב: “אין לי ספק שאבי ז”ל לא היה מסכים בשום פנים ואופן לכיסוי משטחי ההליכה בגן בבטון”. בכך הוא הרים להנחתה את השאלה הקנטרנית המתבקשת מה האב היה אומר על משטחי ההליכה בכיכר הבימה שהבן כיסה במדבריות ציה של ריצוף מסנוור, ואת התהייה עד מתי נמשכת השושלת.

אלתרמן, לעומת זאת, התגלה כחתרן בלתי נלאה. אמנם שירו המולחן “בשבילי גן מאיר” - “עוד נלך ידידי/ בשבילי גן מאיר/ נשענים על מקלות, עם ערב” - נהפך לפסקול המאבק, אבל כמי שכתב גם את השורות האלמותיות “נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים”, אי אפשר לסמוך עליו שהיה יוצא נגד שבילי בטון בגן מאיר. להפך. הוא לבטח היה רואה בהם מימוש מושלם של שורות השיר והגשמה ניצחת של החזון הציוני. אילו זכה להגיע לשיבה טובה ‏(הוא מת בגיל 59 בלבד‏), אלתרמן היה ללא ספק מעדיף עשרת מונים להלך עם ידידיו בשבילי גן מאיר היצוקים מאשר לבוסס עם המקל בדרכי עפר מעלות אבק, נוסטלגיה או לא נוסטלגיה.

לא מן הנמנע שהמשורר העירוני היה אף מוצא לנכון לפרסם באחד העיתונים שנותרו לפליטה טור מחורז כהלכה על שבחי הבטון ונפלאותיו. שבילי בטון - או אספלט - היו בעבר חיזיון נפרץ בגנים ציבוריים. הם היו נוחים, נגישים ואלגנטיים בפשטותם, ונהפכו למושא געגועים אחרי שהוחלפו באבני אקרשטיין מעצבנות. אלתרמן היה מן הסתם גם מסכים ששבילי הבטון יקנו סוף סוף לגן דמות קוהרנטית ומטופחת ויצליחו אולי לסייע לו לשרוד גם את תרבות התחזוקה התל־אביבית שהביאה אותו עד הלום. בכל ביקור בו בעשורים האחרונים הגן תמיד נראה כזקוק לשיפוץ דחוף, גם אם זה עתה שופץ.

מפגין בגן מאיר. גן מתוכנן ומהונדסצילום: דודו בכר

גן מאיר הוא השטח הציבורי הפתוח הגדול והמשמעותי ביותר במרקם העירוני הצפוף של לב העיר ואין עוררין על חשיבותו. יחד עם זאת, נדמה שכיצירה נופית הוא זוכה להערכת יתר. משהו בסיסי בו לא מסתדר עם עצמו ואתנו. אם זה משום שהתחיל את דרכו ברגל שמאל - בסחבת ממושכת שעיכבה את הקמתו, ובסיפור האונס והרצח האכזריים שבוצעו בו מראשיתו. או להבדיל, בגלל השלד התכנוני הצולע שהכתיב את אופיו מלכתחילה - “ציר” הליכה רחב מדי חותך את הגן במרכזו ודוחק לפינות את שאר חלקיו. מתכננים אוהבים צירים, יהיה מה שיהיה מחיר. והמקרה המצער של גן יעקב ה”משופץ” הוא עוד הוכחה ניצחת.

שלא יהיו אי הבנות: בישראל, כמו בישראל, שבילי הבטון בגן מאיר נסללים בלי תשומת לב לפרטים הקטנים ולמידה הנכונה, וללא שמץ של עידון מתבקש. יחד עם זאת, עדיין לא מאוחר לעצור לרגע את תנופת הסלילה למקצה שיפורים, בעיקר בציר ההליכה המרכזי הראוי לחשיבה מחדש על ממדיו ועיצובו לפני שיידרדר מהפח אל הפחת, מדרך עפר מאובקת לאוטוסטרדה. אופציות תכנוניות שיתקנו לאחור כשלים גנטיים - והבטחה לתחזוקה מתמדת - עשויות להבטיח לגן מאיר קיום נאות גם לדורות הבאים. מעניין מה אלתרמן היה אומר על זה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ