ג'יימס בונד, עירוניות לנצח

בלי להתכוון, הגיליון החדש של כתב העת “זמנים” מספק חומר רקע עיוני מושלם לסרט החדש "סקייפול", ולתפאורה האורבנית המככבת בו

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

מעולם לא היתה האורבניות סקסית יותר ומצמיתה יותר מאשר בסרט “סקייפול”, החדש והמדובר בסדרת ג’יימס בונד. זה מתחיל בסצינת מרדף אקזוטי־אוריינטליסטי בלתי ייאמן בסמטאות הצפופות של איסטנבול ועל גגות הבזאר הגדול בעיר כשברקע איה סופיה, המהולל במסגדים; נמשך בקו הרקיע של עיר הסייבר שנחאי המנצנצת במפלי פרסומות קפיטליסטיות מפתות, ומסתיים במבט פנורמי נוגה של הגיבור המותש אך הבלתי מנוצח על הצריחים ההיסטוריים המאפירים של לונדון, העיר שמתגלה במלוא מערביותה השוקעת ובמלוא כושר ההישרדות העל־זמני שלה, כמו בונד, כמו העירוניות עצמה.

בצירוף מקרים, עם עלייתו של הסרט לאקרנים בישראל יצא לאור גיליון 119 של כתב העת “זמנים”, רבעון להיסטוריה, המוקדש כולו למרחב העירוני המודרני ‏(עד ראשית המאה הקודמת‏). הגיליון, שערכו ד"ר רוני הירש־רצ’קובסקי ואורי רוטלוי, הוא חומר רקע מושלם ל”סקייפול” ועורף עיוני מאלף - באותה מידה שהסרט הוא המחשה חזותית מושלמת לטקסטים בכתב העת. הגיליון הוא במה ראויה לדיון נוסף בסוגיית העיר העומדת על הפרק מאז ימי בראשית ועדיין לא מוצתה עד תום. שמו של הגיליון החדש והמצוין הוא כמובן “עיר ומגדל וראשו בשמים” (בראשית פרק י”א).

מהי אם כן העיר? סמל הציביליזציה או מקום קבורתה? מעוז הדמוקרטיה והצדק החברתי או ערש אי השוויון והקיטוב החברתי? מחוז חפץ למחצית מאוכלוסיית כדור הארץ הנוהרת אליה, או ברירת מחדל דחוקה לחסרי מזל? האם עיר היא פסגת ההישגים האדריכליים והתכנוניים או עדות לכישלונם המהדהד? האם היא “גיהנום אפוף עשן” ששומר נפשו ירחק ממנה לפרוור שקט ירוק ומרוחק, “ג’ונגל מבטון” או “גן חיות אנושי” - כטענתו של האנתרופולוג דסמונד מוריס, המצוטט בגיליון “זמנים” - ובו אדם לאדם זאב, וג’יימס הבונד התורן מול הנבל התורן?

המרדף הקולנועי בסמטאותיה של איסטנבול ובשווקיה כמו בוים במיוחד למאמר “איסטנבול בעיניים מערביות” מתוך ספרו של אורהאן פאמוק, “איסטנבול: זיכרונות והעיר”. פאמוק כותב באירוניה כואבת ומשועשעת, כי האקזוטיקה של עירו הומצאה והונצחה - בהפרזה אוריינטליסטית - על ידי סופרים ונוסעים מערביים מהמאה ה–19, ומעולם לא על ידי בני העיר. למרבה הפרדוקס, תיאוריהם של אותם זרים נהפכו לזיכרון המקומי עצמו. “לפעמים כשאני קורא בספריהם של המשקיפים האלה על הרחובות הצדדיים והראשיים שעדיין נראים כפי שתוארו בעבר”, כותב פאמוק, בן איסטנבול ומתמערב כהגדרתו, “נדמה לי שאני קורא את זיכרונותי...”.

לא פלא שאיסטנבול של יוצרי “סקייפול”, נציגי תרבות המערב וצאצאים רוחניים של אותם משקיפים זרים מהמאות הקודמות, היא עיר של סמטאות צרות, דוכנים, בזאר ומסגד, ולא של בתי כלבו ומרכזי קניות שמקומם לא נפקד במטרופולין האיסטנבולית הענקית. ההיקסמות הסלקטיבית רווחת גם כיום וגם בארץ ‏(וב”הארץ”‏) בין נוסעים וכותבים הרואים באיסטנבול את שביל הזהב הנוח והתקין פוליטית בין מזרח למערב. העיר מזרחית דיה בשביל לכתוב הביתה על האקזוטיקה, ולא אקזוטית מדי בשביל נוחיותו של התייר המזדמן. “הדבר הכואב ביותר בכתביהם של אותם סופרים”, כתוב פאמוק, “היא העובדה שתופעות שהם הציגו... נעלמו זמן קצר אחרי כתיבתן”.

“אני הפר מנינווה” היא הכותרת הקריפטית המסקרנת למאמר מרתק של פרופ’ בילי מלמן, ראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, העוסק ב”עבר הקדום בעיר הענק המודרנית לונדון 1800–1900” - ומבלי שהתכוון לכך גם בלונדון של “סקייפול” 2012. אין לטעות. לונדון השמרנית לכאורה, ההיסטורית והמיושנת, הנפרשת לעיניו של בונד מעל הגג של משרדי ה”מוסד” הבריטי, מתעקשת זה מאות שנים שלא להגיד את המלה האחרונה. לא אחרי השריפה הגדולה ב–1666, לא נוכח תנופת הבנייה לגובה העכשווית, לא אחרי הפיצוץ הקולנועי העז במשרדי MI6, וגם לא כששנחאי נושפת בעורף. לונדון, כמו בונד, תשרוד גם אותה.

לונדון של המאות הקודמות, כותבת מלמן, הוקסמה יותר מכל עיר מערבית בזמנה מהעולם הקדום הפרה־הלניסטי ורומי ואוצרותיו. עקבותיו של העבר שניכר במרחב העירוני הן אלה שאיפשרו את המודרניות של לונדון ואת התפתחותה כ”עיר ענק”. המודרניות של לונדון, טוענת מלמן, היתה מורכבת. החדש - מסילות ברזל ודרכים עיליות ופיתוח של מרחבים מודרניים מתחת לפני הקרקע - התקיים בתוך מערכות ששימרו מבנים קיימים מבלי לשנותם. “החדש התווסף לישן ולא החליף אותו”, כותבת מלמן את ההסבר המשכנע על שורשיו של כושר ההישרדות הלונדוני הנמשך גם לימינו אלה ‏(וגם לסדרת סרטי בונד, שכמוה הם חיים יותר מפעם אחת‏).

הטריילר הרשמי לסרט "סקייפול" מסדרת ג'יימס בונד

מלמן מציינת כי הגידול והפיתוח האינטנסיביים של לונדון “לא היו חלק מתוכנית מקיפה וטוטאלית דוגמת פאריס באמצע המאה ה–19 ובסופה, אלא נעשו באופן הדרגתי, מקוטע, לא שלם ולעתים אקראי” - אבחנה השופכת אור על ההבדלים בין שתי הערים גם כיום: לונדון כעיר שהמרקם הרופף שלה מאפשר להכיל טיפוסים וסגנונות בנייה הטרוגניים בתוככי העיר מבלי להפר את הקוד הגנטי, ומולה פאריס שהמרקם הנוקשה מאלץ אותה לדחוק את הבנייה החדשה מחוץ למרכז העיר. לונדון כעיר עכשווית תמיד ופאריס כעיר היסטורית. לא מקרה ש”סקייפול” הוסרט בלונדון.

בעידן הנוכחי שאחרי המודרניות, המרחב העירוני עומד בלב השיח המקצועי והציבורי בכל הטווח שבין תכנון, אדריכלות, חברה, כלכלה ופוליטיקה, ועוסק בתופעות גלובליות הרות גורל לעתיד העולם: מגה־מטרופולינים עצומות, מרחבים אפורים ובנייה “ספונטנית” שממדיה עולים כל הבנייה הרשמית בעולם, פליטות, הגירה, חומות הפרדה. בשיח על המרחב העירוני מדברים כיום על הזכות לעיר, צדק מרחבי, תהליכי ג’נטריפיקציה, דיור בר השגה. הדיון בעיר לא תם, הוא רק מתחיל.

תגובות