בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפרויקט ההודי של תלמידי בצלאל

ארבע כיתות לימוד שנבנו בהודו על ידי סטודנטים מהאקדמיה הירושלמית, בתקציב מינימלי ובעבודה ידנית, לימדו את התלמידים שיעור אדריכלי חשוב. האם אפשר ליישמו בארץ?

44תגובות

מתסכל לכתוב היום על אדריכלות ועל בנייה מול כל ההרס. מה בצע באדריכלות, בכישרון, בהשכלה, בידע, במשאבים, מול חרחורי המלחמה. לא מכוח עליון אלא מבחירה, או בעצם מהבחירות. רק בתקציב של איוולת ביטחוניסטית אחת, של המקלטים, הממ"דים והממ"קים והמיגוניות והמרחבים המוגנים, של כיפות הברזל והמלחמה המיותרת, היה אפשר לבנות פה עולם מתוקן שלם. עולם האדריכלות כדרכו יושב בפינה ושותק ולא מוחה ולא מרים קול נגד יצר ההרס. מי צריך בכלל אדריכלות. די בכלוב בטון וכיפת ברזל. ימי הביניים מתקרבים, אבל אלינו.

ביום שישי האחרון, זמן קצר לפני האזעקה הראשונה בירושלים, הציגו סטודנטים בקורס "אדריכלות ספונטנית" במחלקה לאדריכלות בבצלאל בעיר את פרויקט סוף השנה שלהם: כיתות לימוד שתיכננו והקימו במו ידיהם במתחם בית הספר "מארי שאלה" בכפר רג'פור במחוז גנדינגאר בחבל גוג'ראט בהודו - מדינה שיש לה צרות גדולות משלה ופוליטיקה משלה אבל לא משלנו.

היה מרתק ומאלף להרחיק ולהיסחף, ולו באופן וירטואלי באמצעות התצוגה, לעולם אחר, מרוחק אלפי קילומטרים ושנות אור, עולם לואו־טקי, אזרחי, הדוגל בדרכו של גנדי, המהטמה, לא הגנרל, באי־אלימות כלפי האדם והסביבה. באחת מתוכניות הרדיו ה"מיוחדות" השבוע לרגל המצב צוטטה אמירה ידועה שלו: "עין תחת עין תהפוך את כל העולם לעיוור".

הפרויקט ההודי של הקורס מתקיים זו השנה השנייה בחופשת הקיץ בין השנה השלישית לרביעית ללימודים, ביוזמה של מייסד הקורס והמנחה, האדריכל שרון רוטברד, ובשיתוף פעולה של בצלאל, הפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת CEPT והמרכז לתכנון סביבתי CEE בהודו. בפרויקט השתתפו 20 סטודנטים שנחלקו לארבע קבוצות והקימו ארבע כיתות בגודל של חדר מגורים ובסגנון שנע בין סככה לזולה - רצפה וגג כמעט ללא קירות.

ארבע כיתות לימוד בבית הספר "מארי שאלה", רג'פור, הודו:

מבנה א': כרמית בציר, יונתן שטיין, יערה בזה, רועי זבולון; מבנה ב': ניצן אליהו, גלעד ברוורמן, עמר בר אורין, ימית אשכנזי; מבנה ג': רפאל קורן, הדס סלמה, סאפר בעראר, לאה אטיאס; מבנה ד': נעה רפפורט, איתן בלו, סתיו רבינוביץ, מייטול סינדב, גרמה טוביג

***

משך הבנייה הוגבל ל–20 יום של עבודה ברוחו של גנדי - בנייה ידנית ללא שימוש במכונות, ובחומרי בנייה מקומיים כמו לבנים אדומות, אבן מקומית, קני במבוק, קש, יציקות בטון, שברי חרסינות, יריעות ניילון, בדים ארוגים. עלות הבנייה הסתכמה בכ–700 שקל לכל סטודנט. אלה הם ללא ספק המבנים היחידים שהסטודנטים יבנו במו ידיהם במשך כל הקריירה שלהם כאדריכלים.

שיטת העבודה היתה תכנון "ישיר" ובלתי אמצעי, והיתה כדברי הסטודנטים חוויה מרגשת. כיתות הלימוד שהקימו משמשות בפועל את תלמידי בית הספר, אם כי המטרה העיקרית של הקורס היא לחנך את הסטודנטים. "זאת היתה הזדמנות לבנות באחד לאחד בניין של ממש, לא מודל מקרטון, ולהבין שכל קו שאנחנו עושים ייהפך לקיר אמיתי", אומר אלון איצקין, שהצטרף לקבוצה כאסיסטנט אחרי שהשתתף בקורס בשנה שעברה.

איצקין מוסיף עוד: "עבדנו שם עם בנאי מקומי שהיה פועל בניין מאז שלמד ללכת, וזה היה פשוט ללמוד מאיש מקצוע איך חומר מתחבר לעצמו ולחומרים אחרים, חוכמה שכבר מזמן נשכחה כאן". הודו היא בדיוק המקום ללמוד מה חשוב באמת, הוא אומר, "בהודו לא מתעסקים עם שטויות. מה ששימושי זה העיקר".

השאלה מה הרלוונטיות של עבודת היד הבנאית לעולם מעויר ומתועש היא בלתי נמנעת. "גם אם לא ייצא לי להניח לבנים בעצמי", אומרת סתיו רבינוביץ שהשתתפה בפרויקט השנה, "הניסיון החומרי הזה, העבודה בידיים, גורמים לי להבין טוב יותר את המקצוע וללמוד צורות בנייה וחשיבה שאפשר לתרגם לכל טכנולוגיה ולכל היקף בנייה. לא הכל הוא מבנים גדולים ומתועשים. מה שלמדנו הוא להבין תרבות אחרת וחשיבה אחרת. ביקרנו בעיר אהמאדבאד בפרויקט בשכונת עוני שכולו ניסויים בשיטות בנייה ובחומרים שונים והבנו עד כמה אפשר להיות פתוחים לרעיונות חדשים".

רעיונות חדשים, המצאות, אלתורים, שִפצורים - או בשפת המקום, ג'וגאד - הם שם נרדף כמעט להודו. הם אפשריים בין היתר "משום שאין שם שלטון של תקנים", מסבירה רבינוביץ. בכיתת הגן ברג'פור הם בנו קיר בגובה שני מטרים - גובה לא תקני בישראל, מחשש שילד יכול לטפס ולהיפגע. "בארץ לא היינו מצליחים לממש את הרעיון של קנה מידה שמתאים למשחק לילדים", היא אומרת, "בארץ צרכים של אנשים נחשבים סוג של מטרד באדריכלות. בהודו זאת הזדמנות".

מטרה אחרת שהקורס מנסה להשיג באמצעות התכנון הישיר ועבודת הכפיים היא אידיאולוגית־חברתית. עיקרה: הקטנת הפער המעמדי בעידן המודרני בין אדריכלים לבין פועלי הבניין, בין אנשי המעמד העליון המשרטטים את הבניין לבין אלה שמערבבים את הטיח. התנסות בתכנון ישיר היא חינוך להבנת הקשר בין הרעיון לבין הביצוע, כדבריו של איצקין, ולתואם בין טכנולוגיית הבנייה לתרבות המקומית. הלקח לישראל ברור מאליו.

אותנטי או "אותנטי"?

עבודות הסטודנטים שובות לב בפשטותן וביופין ‏(ובדמיון נטול האגו ביניהן‏) - או שמא זאת היקסמות מהאקזוטיקה ההודית ומה"אותנטיות" של העוני? "היתה גם היקסמות אוריינטליסטית, זה ברור. הרי אנחנו האדם המערבי שמתלהב מכל דבר העשוי מקש", מסבירה ענבל הלצר, שהשתתפה בקורס הקודם בהודו והצטרפה השנה לפרויקט כאסיסטנטית יחד עם איצקין. הכפר עצמו כבר התחיל להתמערב, היא אומרת, "הרפואה המערבית השתלטה על הרפואה המקומית כי היא מרפאה מהר יותר, ואפשר לחזור לעבודה כבר אחרי יום או יומיים".

רג'פור הוא כפר חקלאי עני שתושביו משויכים לאחת הקסטות הנמוכות ביותר בהודו. רק המורים בבית הספר הם בני המעמדות העליונים שהגיעו לשם מתוך אידיאולוגיה ותחושת שליחות חינוכית. בפרויקט הסטודנטיאלי, אומרת הלצר, הם ראו הזדמנות לילדים להכיר אנשים שבאים מחוץ לכפר ואפשרות לפריצת דרך, יותר מאשר צורך חיוני. 80 הילדים בבית הספר לומדים בחוץ, מתחת לעץ כשהם יושבים על בד יוטה, "וזה בסדר גמור מבחינתם". האקלים יבש כל ימות השנה, למעט עונת המונסון שנמשכת פחות מחודש ואז ישנה חופשה מלימודים.

המפגש עם בית הספר ועם שיטת הלימוד בכפר - שאינו מופיע אפילו על המפה - היתה חוויה בפני עצמה לסטודנטים. הגישה לתלמידים היא דמוקרטית לחלוטין, הם מספרים, והילדים מקבלים אחריות ומעורבים בכל, מניקיון ועד קבלת החלטות. כך, למשל, כשרצו להתקין ברזייה בבית הספר נערך משאל בין התלמידים, גם הקטנים שבהם, שהחליטו להציב אותה על גדר בית הספר כדי שגם עוברים ושבים יוכלו לשתות מים. ילדי כיתה א' החליטו בהצבעה על מיקומה של כיתת הגן החדשה שבנו הסטודנטים, בניגוד לתוכניתו של אדריכל בית הספר, ושם היא נבנתה.

הקורס "ארכיטקטורה ספונטנית" מתקיים מאז 2005. מהשנה הראשונה של הקורס זכור במיוחד מבנה גיאודזי מבקבוקי קולה ממשומשים ויריעות ניילון, שהוצב בחצר בית נטוש בירושלים ושימש זמן מה מחסה לחסרי בית. לאחר מכן שוחזר והוצג בתערוכה המאה לבצלאל ב–2006. מ–2011 הקורס מתקיים בהודו, "לא ההודו המתוירת של גואה". בשנה שעברה בנו הסטודנטים כיתות בחווה לימודית אקולוגית ליד העיר הלוואד בג'וגאראט, שהוקמה במסגרת שיקום המחוז אחרי רעידת האדמה הקטלנית ב–2001. אם אפשר ללמוד מהודו, אז למה לא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו