תערוכת בוגרי אדריכלות |

מה היה קורה אם הטכניון היה נשאר במרכז חיפה?

תערוכת הגמר של הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון התגלתה כהישג מרשים שלצדו החמצות מסוימות, ובראשן חיפה עצמה. לטיפולם של פרויקטי הגמר של 100 השנים הבאות

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

המתחם היה חשוך ושומם. שום סימן לא העיד על תערוכת הגמר של בוגרי מחזור פ”ד בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון שעמדה להיפתח כאן בתוך זמן קצר, לציון 100 שנים להנחת אבן הפינה לבניין ההיסטורי של הטכניון - כיום המדעטק העירוני. שום שלט או כרזה במתחם ובשכונה לא בישרו על האירוע וגם לא על כיוון הכניסה. האפלולית הדוממת לא התיישבה עם גודל השעה והחשיבות של הטכניון והפקולטה, ולרגע היה נדמה שזאת טעות במועד, במיקום, בעיר.

הדרך אל היעד נמצאה בסופו של דבר בכניסה צדדית לקמפוס. התערוכה נפתחה, ולא ברוב עם. הציפייה להמוני אורחים התבדתה עד מהרה. רק הנוגעים ישירות בדבר והמחויבים לו במעגל המצומצם ביותר כיבדו בנוכחותם את הערב. צרמו בהעדרם פרנסי העיר המארחת. אפילו ראש עיריית חיפה יונה יהב, שלא מחמיץ שום מיקרופון פתוח כדי לייח"צן את תנופת ההתדשות בעירו, לא התייצב. ללא הד ציבורי, נותרה תערוכת ה-100 עניין פנימי, והוחמצה עוד הזדמנות להוציא את השיח האדריכלי לאור היום. ולא משנה מי האחראי.

בשל שנת ה-100, התערוכה נדחתה בכמה חודשים. הצגתה מחוץ לעונת תערוכות הגמר היתה יכולה להיות הזדמנות להפנות אליה זרקור, לקיים כנס, לערוך עצרת. אבל גם זו הוחמצה. דיון קצרצר על “החיים אחרי פרויקט הגמר” בהשתתפות מנחים בפרויקט הגמר לא היווה תחליף מספק, גם לא כאירוע פנימי, ונותר בצדה האחד של הבמה. נאמר בו שהסטודנטים מגיעים לפקולטה מלאי תשוקה ומסיימים את הלימודים “כבויים” ונטולי מוטיבציה. נדמה שאלה לא רק הסטודנטים.

מתוך תערוכת הבוגרים. תמציתית, מדויקת, קומפקטית ואלגנטיתצילום: אבישג שאר־ישוב

התערוכה עצמה, “כאן זה מתחיל”, שאצרו האדריכלים אלס ורבקל, גבי שוורץ ועידו גינת, התגלתה כהישג מרשים באיכות מוזיאלית ללא פשרות, מה שחידד עוד יותר את תחושת ההחמצה. התערוכה כוללת 40 עבודות גמר של בוגרי מחזור 2012 ולצדן רטרוספקטיבה של אדריכלים מובילים בוגרי הפקולטה לדורותיהם - והיא תמציתית, מדויקת, קומפקטית ואלגנטית, בלי פירוטכניקה דיגיטלית מופרזת וללא רעשי רקע, ובלי פטפטת מיותרת. הסטודנטים נדרשו לקצר את דברי ההסבר לעבודות והתברר ש-50 מלים שוות 1,000 מלים.

עבודות הבוגרים בשנה החולפת, כפי שהן מוצגות בתערוכה, מעידות על שינוי דגש בשנים האחרונות - מעיסוק באובייקט האדריכלי נטו ל”חשיבה ביקורתית על המרחב הישראלי בקונטקסט חברתי, כלכלי ותרבותי”. במרביתן ניתן ביטוי למגמות עכשוויות בתכנון עירוני, למיחזור והתחדשות, לתכנון “פתוח קצה”, “מלמטה למעלה”, לתכנון בר קיימא. אם יהיה להן ביטוי מעשי בשטח, זאת יתברר לקראת שנת ה-100 הבאה. המחיר של שינוי הדגש הוא הזנחה של הפן המקצועי, פרטי בניין ומלאכת הבנייה. עד ה-100 הבאה יש די זמן לאזן את המשוואה.

החלק ההיסטורי של התערוכה מוקדש למבנים שתיכננו דמויות מרכזיות באדריכלות בישראל, חתני פרסי אדריכלות ושותפיהם לעבודה, במטרה לבחון “השפעות הדדיות ובין־דוריות בעבודותיהם”. עם כל החשיבות בדבר, גם כאן הוחמצה הזדמנות להעמיק בנושא ולהגיע למסקנות. הכוונה המקורית היתה להציג פרויקטי גמר של אדריכלים בוגרים כדי להתחקות על הקשר שבין עבודת הגמר לבין החיים שאחריה, ולענות לשאלה אם באמת זה מתחיל מכאן ומה מתחיל כאן. אבל מרבית עבודות הגמר לדורותיהן לא נשמרו. לא במגירות הפרטיות ולא בארכיון הפקולטה. לאדריכלות כאן חסר הגן של המשכיות.

פרויקט הגמר של יעקב רכטר משנות ה-40. ללא ספק גולת הכותרתצילום: אבישג שאר־ישוב

על רקע החסך הארכיוני, בלט פרויקט הגמר של האדריכל יעקב רכטר ‏(1924–2001‏) משנות ה–40 שנשמר היטב, ללא ספק גולת הכותרת של התערוכה, עדות מרגשת לזמנים אחרים ועולם אחר. העבודה נחשפת לציבור לראשונה. היא פרושה על שולחן שרטוט תקופתי ומוארת בדרמטיות כיאה לתצוגה מיוחדת. הפרויקט כולל הצעה לבית מלון “במדבר בעיראק” שניתן לראות בה רמז מטרים לבניין בית ההבראה מבטחים של רכטר בזכרון יעקב, שזיכה אותו בפרס ישראל. לצדו - פרט בניין ל”מוזיאון בעיר קטנה במזרח התיכון”. אכן עולם אחר. מלון בעיראק, עיר קטנה במזרח התיכון, מרחב שמי טרום־לאומי ללא גבולות, עידן שבו אלוהים עדיין נמצא בפרט הקטן.

במסגרת הרטרוספקטיבה מוצגת תוכנית אב ראשונה לקמפוס הנוכחי של הטכניון, “קריית הטכניון” בנוה שאנן, כפי שתוכננה בשנות ה–50 על ידי האדריכל אלכסנדר קליין ‏(1961–1879‏), פרופסור לתכנון ערים ומרצה בטכניון. במשך תקופה ארוכה פעלו במקביל הקריה החדשה בנוה שאנן והקמפוס ההיסטורי בהדר הכרמל שהפיח חיים בשכונה ובעיר. באמצע שנות ה–80 עבר הטכניון כולו לקריה החדשה. הפקולטה לארכיטקטורה היתה האחרונה שעזבה ב–1985, והושלם תהליך הניתוק. פצעי הניתוק לא הגלידו עד היום אלא רק העמיקו והזדהמו. היום שוברים את הראש בעיר ובפקולטה כדי למצוא מרפא, לעת עתה ללא הצלחה יתרה מעבר להנשמות מלאכותיות.

מה היה אילו הטכניון היה נשאר במרכז העיר חיפה ונשזר ברחובותיה. מה היה אילו הוקמה בו גם אוניברסיטת חיפה. מה היה אילו לא גלו להרים וליערות רחוקים. מה שהיה יכול לקרות הוא שחיפה היתה כיום עיר אוניברסיטאית של ממש, מעורבת, קומפקטית ופלורליסטית. היה קורה שסטודנטים אולי היו נשארים בה גם בסופי השבוע ואפילו משתקעים בה בתום הלימודים. היה קורה שלא היה צורך בחגיגות יזומות וב”קלבת שבת” במתחם הנמל כדי “להחיות” את העיר. מתחם הנמל הוא הבייבי החדש. שכונת הדר שוקעת לאטה מאחור. זהו פרויקט הגמר ל-100 השנים הבאות.

התערוכה, המוצגת באולם דרמטי ורב רושם, פתוחה בשעות הפתיחה של המדעטק והיא תינעל ב–16 בינואר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ