בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם זו תהיה הספרייה האחרונה?

תוכנית ההתחדשות הנוכחית בספרייה הציבורית בניו יורק מעוררת בארצות הברית סערה ציבורית שיש להתקנא בה

2תגובות

ההחלטה להקים בניין חדש לספרייה הלאומית בירושלים התקבלה בציבור בישראל באדישות, כמין כוח עליון. מעבר לשערוריית הדחתו של הזוכה בתחרות לתכנון הבניין החדש, האדריכל רפי סגל, והוויכוחים הקטנוניים הפנימיים בשוליה, לא התעורר בקהילת התרבות בישראל, בין אנשי רוח, חוקרים ואדריכלים ובציבור הרחב - כל דיון רציני בעניין הספרייה; באפשרות שלא לבנות “פרויקט” חדש; באופציה להישאר במשכנה הנוכחי בגבעת רם, בבניין הנאה והבנוי שניתן ללא ספק להתאים אותו לזמננו; בחשש לגורל הבניין.

במרחק אלפי קילומטרים מכאן, הספרייה הציבורית בניו יורק מקדמת בימים אלה תוכנית התחדשות מקיפה במשכנה ההיסטורי בבניין רב רושם בשדרה החמישית בעיר בין הרחובות 40 ל–42. שם לא עלה כנראה על הדעת להחליף את הבניין הקיים בבניין חדש רק כדי להתפאר בעוד פרויקט נוצץ. המבנה ההיסטורי של הספרייה כבר עבר כמה סבבי התחדשות מאז נחנך לפני 102 שנים, וקם לתחייה בכל פעם מחדש. תוכנית ההתחדשות הנוכחית מעוררת סערה ציבורית שיש להתקנא בה. במרכזה דיון עקרוני וקונקרטי כאחד בסוגיות של חומר ורוח, שימור והתחדשות, עבר ועתיד.

התוכנית שעליה הופקד האדריכל הבריטי נורמן פוסטר היא שאפתנית וכרוכה בשינויים בארגון הספרייה ובאופיה. אלה שינויים פנימיים בעיקרם ולא ייראו כלפי חוץ אבל הם משמעותיים. התוכנית מתגלגלת כבר כחמש שנים והוקפאה עקב המשבר הכלכלי. לפני כשנה שוב עלתה על הפרק. ההודעה על קידומה היתה אות לסערה שפרצה בקהילת התרבות בניו יורק, באקדמיה ובתקשורת. במרכזה חשש לדמותה ויוקרתה של הספרייה כספריית מחקר - עקב הכוונה לשלב בה ספרייה השאלה “עממית” ודילול משמעותי בכרכי המחקר, שיעברו לאחסון מחוץ לבניין - חשש לערכים אדריכליים והנדסיים במבנה עצמו, וביקורת על עמימות בתהליכי התכנון.

רקס

שיאו של הוויכוח בימים אלה עם הצגתה, המאוחרת והחלקית, של תוכנית השיפוץ בתגובה לסערה הציבורית. על פי התוכנית תוקם למעשה ספרייה חדשה בתוך המבנה ההיסטורי. בניין הספרייה במתכונתו המחודשת יהיה פתוח ונגיש לציבור רחב של קוראים ולא רק לחוקרים וכותבים. במרכזו ייפתח מעבר מהכניסה הראשית ועד פארק בריאנט ובקצהו חלל פנימי מואר. סביב האטריום יהיו אזורי קריאה ועיון בגלריות המשקיפות לחלל המרכזי ולפארק. מדפי ספרים פתוחים יחליפו את מערך המדפים ההיסטורי הסגור כיום לקהל הרחב והכוונה היא להרסו כליל.

המדפים המקוריים נחשבים ליבת הספרייה ובמידה רבה גם עומדים בליבת הוויכוח על תוכנית ההתחדשות. הם משתרעים על כ–40 אחוזים משטחו הכולל של בניין הספרייה ואורכם כ–120 קילומטרים בשבעה מפלסים מתחת לאולם הקריאה הראשי. בזמנם נחשבו להישג הנדסי ללא תקדים והיו נימוק מרכזי בבחירת התוכנית להקמת הספרייה בראשית המאה הקודמת. אף על פי שאינם גלויים לעין הציבור, הם נחשבים נכס תרבותי לא פחות מ”חלון הראווה” האדריכלי של הספרייה. מערך המדפים החדש, האטריום והגלריות מזכירים למבקרי התוכנית אינטרנט קפה או רשת ספרים פופולרית.

הבניין הראשי של הספרייה נחנך ב–1911. הוא הוקם על פי תוכנית של משרד האדריכלים קארר ‏(Carrere‏) והיסטינגס בסגנון בוז־אר אקלקטי, ומוכר לתיירים בעיקר בזכות אריות האבן בכניסה הראשית מהשדרה החמישית. ב–1965 הבניין הוכרז לשימור. מאז הקמתו הוא נותר כמעט כשהיה. שיפוצים קודמים הופנמו לתוך המבנה הקיים והאדריכלות המקורית. הבחירה בפוסטר מעידה ללא ספק על רוח אחרת. כוכב אדריכלות כמותו, שנודע בחידושיו הנוצצים במבנים היסטוריים כמו הרייכסטאג בברלין והמוזיאון הבריטי בלונדון, לא מוזמן כדי לא להטביע חותם.

כמו בהיכל התרבות

תוכנית ההתחדשות אינה סופית ולא אושרה על ידי ועדות התכנון והשימור. ההכרזה לשימור לא חלה על פנים הבניין, מצב אבסורדי דומה לזה של היכל התרבות בתל אביב. עקב הביקורת הוכנסו בתוכנית תיקונים. מרבית הכרכים בספריית המחקר יישמרו במחסנים מתחת לפארק בריאנט ולא יעברו לאחסון מחוץ לעיר. הובטח שלא יחול שינוי באולם הקריאה הראשי ותישמר כניסת האריות גם אחרי שהכניסה החדשה תהיה מרחוב 42. בשנה החולפת פקד את הספרייה מספר שיא של כשניים וחצי מיליון מבקרים. נוכח הידיעה השבוע על פתיחתה של ספרייה ציבורית אלקטרונית ראשונה בטקסס, אולי זוהי ספריית הנייר הציבורית הגדולה האחרונה.

קולות בולטים בדיון על תוכנית השינויים הם של מבקרי האדריכלות הניו־יורקים הוותיקים והסמכותיים פול גולדברגר ואדה לואיז הקסטבל המנוחה. מאמרה על הספרייה בעיתון “וול סטריט ג’ורנל” היה האחרון שכתבה כחודש לפני מותה בשבוע שעבר בגיל 91. גולדברגר נמנה עם המעטים המצדדים בתוכנית ההתחדשות. הקסטבל היא ממתנגדיה החריפים. ביניהם כאלה שקראו להפנות את סכום העתק של 300 מיליון דולר המיועד לשיפוץ הגרנדיוזי, לטיפוח ספריות שכונתיות בעיר.

במאמר בירחון “ואניטי פייר” בדצמבר האחרון, “סערה בשדרה החמישית”, גולדברגר מתווה קווים לדמותה של הסערה הציבורית המפתיעה כדבריו. הוא מביע תמיכה בשילובה של ספריית השאלה בספריית המחקר ‏(כפי שהיה עד שנות ה–70‏) ורואה בה סימן לדמוקרטיזציה של הספרייה מול העמדה השמרנית כהגדרתו של אנשי הרוח. הוא מסכים להרס המדפים המקוריים שאינם מתאימים לתנאי האחסון כיום, וטוען שהחלפתם חיונית להמשך תפקודה של הספרייה. הוא לא מוצא כל פסול בהעברתם של כמיליון וחצי כרכים מספריית המחקר למחסני הספרייה בניו ג’רסי.

הקסטבל לעומתו, לא חוסכת שבטה. מאמרה ב”וול סטריט ג’ורנל” ב–3 בדצמבר נקרא “הרס עצמי” - “Undertaking its Destruction”. היא יוצאת בו כנגד סילוקם של המדפים ההיסטוריים ומגלה שבנוסף לערכם התרבותי הם גם הקונסטרוקציה התומכת הלכה למעשה באולם הקריאה. הסרתם לצורך הבנייה תהיה כרוכה במאמצים מורכבים ויקרים שלא לצורך. היא מזהירה מגישה פופוליסטית לספרייה במסווה של “דמוקרטיזציה”, ומסתייגת מכל וכל מדילול המדפים והעברתם של ספרי מחקר רבים לאחסון ב”סיביר” ‏(“סליחה, בניו ג’רזי”‏). את עמדתה תמצתה במשפט שכבר נכנס להיסטוריה, “אתה לא ‘משדרג’ יצירת מופת”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו