פרידה מהמבקרת ש"הורידה" בניין - סביבה - הארץ

פרידה מהמבקרת ש"הורידה" בניין

היא המציאה את מקצוע ביקורת האדריכלות, ועם פרישתה הותירה חלל שלא יכול להתמלא. בשבוע שעבר הלכה לעולמה אדה לואיז הקסטבל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

במאמר על מצבה ‏(העגום‏) של ביקורת האדריכלות בארצות הברית ב–2007, ציין מבקר האדריכלות פול גולדברגר כי ביקורת תיאטרון קטלנית יכולה להוריד הצגה בברודווי, אבל שום ביקורת אדריכלות לא תוריד בניין. מבקרת האדריכלות אדה לואיז הקסטבל ‏(1921–2013‏) היא היוצאת מהכלל. ב–1964 כתבה על בניין המוזיאון לאמנות שתיכנן אדוארד דארל סטון בקולומבוס סירקל 2 בניו יורק כי זהו “חיקוי של פאלאצו ונציאני על סוכריות על מקל”. בניו יורק מאמינים שהביקורת המרושעת סללה את הדרך לשיפוץ שערורייתי במבנה לפני כמה שנים, גרוע בהרבה מהמקור, ש”הוריד” אותו ולו באופן מטאפורי. מתברר שביקורת היא לפעמים חרב פיפיות.

הקסטבל היא מבקרת האדריכלות הראשונה בעיתונות היומית בארצות הברית ולמעשה המציאה את המקצוע, אשה יחידה בתחום גברי בלעדי אז. ב–1963 התחילה לכתוב טור ביקורת בעיתון “ניו יורק טיימס”. ב–1970 הוענק לה פרס פוליצר, הראשון בתחום הביקורת. ב–1973 היא הצטרפה למערכת ה”טיימס” ועברה לכתיבה מגזינית. גולדברגר, מבקר מוערך וזוכה פרס פוליצר בעצמו, אז בן 23, החליף אותה כמבקר האדריכלות הקבוע. לא הוא ולא יורשיו בתפקיד ב”טיימס” הצליחו להיכנס לנעליה הגדולות. אם משום שלא היו דעתנים כמוה, או סונוורו מאדריכלות הראווה ואדריכלי העל יותר מאשר ביקרו אותה, כמוה.

הקסטבל. מודרניסטית ואליטיסטיתצילום: גטי אימג`ס

כך או כך, החלל שהותירה לא התמלא. אולי זהו חלל שלא יכול להתמלא. בהספדים רבים להקסטבל חוזר תיאור של קריקטורה שפירסם השבועון “ניו יורקר” על אודותיה ב–1968 ובה נראים שני פועלי בניין ליד שלד של מבנה בלתי גמור. אחד מהם קורא עיתון ומספר לחברו “אדה הקסטבל כבר לא אוהבת את זה”. מתיו שורמן מספר בהספד ב”אובזרבר” שהמו”ל של ה”טיימס” אז רכש את הקריקטורה והעניק אותה במתנה להקסטבל. ידידה רקמה לה את הציטטה על כרית נוי בחדר העבודה. מחוות כאלה, ומבקרים כל יכולים כאלה, כבר לא יכולים להיות והם כבר לא רלוונטים בימינו. ואולי טוב שכך.

הקסטבל היתה מודרניסטית ואליטיסטית. היא אמנם לא אהבה שישאלו אותה מהם הבניינים האהובים עליה, אבל אי אפשר היה לטעות שאלה היו ענקי המודרניזם בניו יורק, סיגראם, ליוור ודומיהם. היא פרשה מה”ניו יורק טיימס” ב–1982 בעידן פוסט־מודרני שבו היא כבר פחות הכתיבה את הטון והטעם ואת כיוון הביקורת. ב–1997, אחרי הפסקה ממושכת שבה כתבה כמה מספריה, חזרה לעמדת המבקרת ב”וול סטריט ג’ורנל”. מאמרי ביקורת שלה שיצא לי לקרוא היו חריפים ומנומקים כתמיד, אבל מבחינתי הם היו פחות רלוונטיים בהקשרים רחבים יותר, מרחביים, חברתיים ופוליטיים של הביקורת.

הקסטבל היא אלמנתו של ג’ארת הקסטבל, מעצב מוצר אמריקאי בעל מוניטין שמת ב–1989. באורח מגדרי נדיר הוא זה שעמד בצלה. לשניים אין יורשים ישירים. אחרי מותה נודע שמכרה את ארכיונה וזה של בעלה למרכז גטי בלוס אנג’לס. בניו יורק הרימו גבות. לאו דווקא משום שמשכנו של המרכז היה ראוי לחצי הביקורת שלה, אלא משום שראו במהלך הבעת אי אמון במוסדות התרבות בעיר, מקום הולדתה והנושא העיקרי בכתיבתה. בהקדמה לאחד מספריה של הקסטבל כתב הסנטור דניאל מויניהן כי “צריך לאהוב מאוד את ארצך כדי להיות כל כך לא מרוצה ממנה”.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ