בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הרצל היה אומר על תחרות התכנון החדשה בהר הרצל

התחרות לתכנון מחדש של מתחם הכניסה להר הרצל, המתנהלת בימים אלה, היא הזדמנות לטיפול שורש בחיבור בין ההר לסביבתו

10תגובות

החודש לפני 58 שנים הושלמה הקמתו של מבנה השער במתחם הכניסה להר הרצל בירושלים, מבנה הידוע בשבעה השערים שלו, המובדלים זה מזה בשיחים ירוקים. על פי גרסה אחת, השערים מסמלים את שבעה הכוכבים בדגל הרצל ואת שבע שעות העבודה שהציע למדינת היהודים העתידית. גרסה אחרת היא שהשערים מציינים את שבע שנות מנהיגותו של חוזה המדינה בתנועה הציונית, כפי שכותבים מיכל נאור-ורניק ודורון בר במאמר מאלף על התחרות לתכנון קבר הרצל בשנים 1949-1960, שהתפרסם לפני כשנה בגיליון 144 של כתב העת “קתדרה”. סאגת התכנון של הר הרצל כפי שהיא נפרשת בו היא ללא ספק סמל בזכות עצמה.

המאמר מצורף כחומר רקע לתחרות לתכנון מחדש של מתחם הכניסה להר הרצל, המתנהלת בימים אלה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית האחראית על ההר ובשיתוף עמותת האדריכלים, וראוי להיות קריאת חובה. הוא עוקב אחרי דרך הייסורים של התחרות הראשונה לתכנון מתחם הקבר ומרחב הר הרצל מהימים שלפני הכרזתה ב-1951 ועד סופה בגניזת ההצעה הזוכה של האדריכל יוסף קלרווין כעשור אחרי כן. קיר השערים, כמו מציבת הבזלת השחורה על קבר הרצל, המעוצבים בפשטות מסוגננת ומעט ארכאית, הם גלגולים מאוחרים מאותה תחרות גנוזה.

אמיל סלמן

התחרות הנוכחית, עוד יותר מזו שקדמה לה, נוגעת בדמותו הציבורית של אחד ממעוזיה המרכזיים של הישראליות הציונית, שמעבר לסמליותו הענפה ולנכסיו ההיסטוריים סובל מליקויים המצריכים תיקון ושיפור. ההצעות המתמודדות נדרשות לתת מענה נופי סביבתי "ראוי ומכובד" למתחם הכניסה להר הרצל, הנראה כיום כטלאי על טלאי של שימושים מאולתרים, להציע פתרונות לצרכים המשתנים של חניה למספר גדל והולך של מבקרים בהר ולגבש רעיונות לשילוב המתחם כולו במכלול המרכיבים העירוניים והתחבורתיים הגובלים בו.

זוהי ללא ספק מטלה שאפתנית ביותר לתחרות תכנון אחת, אבל אולי גם הזדמנות לטיפול שורש מעמיק בחיבור בין הר הרצל לסביבתו כפי שהיא מוגדרת בהנחיות למתמודדים. סביבה זו כוללת את בית הקברות הצבאי, מוזיאון יד ושם, היכל הזיכרון הלאומי לחללי מערכות ישראל העומד להיבנות בכניסה להר, מוסדות ציבוריים שונים ושכונות מגורים עירוניות הנמצאים בקרבתו, ציר התנועה הראשי שבו עוברת גם הרכבת הקלה, תחנת ההורדה של הרכבת וחניון חנה וסע. כיום כל המרכיבים העירוניים הללו אינם מתלכדים לרצף עירוני למרות הפוטנציאל.

התחרות כפי שהיא מוגדרת על ידי המארגנים היא תחרות רעיונית וקונצפטואלית, "הזדמנות להעלות חשיבה תכנונית ברמה גבוהה, שהסיכוי שתוביל לקבלת החלטות ושינויים לתפישה הקיימת הוא אפשרי בהחלט". אחד מיעדיה המרכזיים הוא לעורר את עצם הצורך בפרויקט ולהיות בסיס "לגיבוש תקציב להקמתו". לפיכך, הנחיות התכנון (הפרוגרמה) הן כלליות ומעורפלות, לא מחייבות עד הסוף וניתנות לפרשנות חופשית ולשיקול דעת של המתמודדים כמעט בכל היבט: היקף, עלות, בנייה חדשה, שימור מבנים קיימים, לרבות מבנה השערים.

מארגני התחרות לא גיבשו מדיניות מנחה מפורשת לאופי התכנון והתוצאה. עם זאת, מהצהרת הכוונות של ראש ההסתדרות הציונית העולמית אברהם דובדבני, המצורפת לפרוגרמה, ניתן לעמוד על הלך הרוח והציפיות. היא כם מזמינה השוואה בין שתי התחרויות, הראשונה והנוכחית: הנחיות התכנון של התחרות ההיא כללו דרישה מפורשת ל"פשטות וצניעות", כפי שמציינים נאור-ורניק ודור במאמרם. מנגד, אם ללמוד מהאני מאמין של דובדבני, הרי בתחרות הנוכחית הסגולות הללו הן רק שריד מטריד מימים עברו שכעת נקרתה הזדמנות להיפטר ממנו.

אמיל סלמן

"ישראל, שהיתה באותה תקופה בשיאו של משבר כלכלי ותקופת צנע", כותב דובדבני במנשר למתמודדים, "לא יכלה להרשות לעצמה אלא תכנון בפשטות וצניעות. באותם ימים של 'ירושלים הקטנה' למרות צניעותו בלט שער הכניסה ביחס לסביבה. ברבות השנים התפתח האזור, הורחבו הכבישים, נבנתה מסילת הרכבת הקלה החולפת על פני ההר והכניסה להר 'התגמדה' ואיבדה את ייחודה ואינה מהווה מקור להשראה לרוממות רוח לבאים בשערי הפנתיאון הלאומי של עם ישראל".

שער הכניסה, מציין דובדבני, "עוצב לזמנו". ולכן כיום, "60 שנה לאחר שעוצב ונבנה האתר, יש מקום לעצב על בסיס הקיים את כל מתחם הכניסה כך שכל הבאים להר הרצל יחושו כבר בשעריו רוממות והשראה כיאה למקום, למשמעותו ולאשר הוא מסמל". לא צריך דמיון מפותח לנחש מה יכולה להיות התגובה האדריכלית ההולמת של המתמודדים בתחרות לקריאות כיוון כמו "התגמדה", "עוצב לזמנו" או "רוממות רוח".

אם בשביל ראש ההסתדרות הציונית כיום פשטות וצניעות הן במקרה הטוב הכרח בל יגונה, הרי בזמנן הן היו ביטוי לעמדה אתית ומוסרית בלתי תלויה, לא במשבר כלכלי ולא בממדיה הטריטוריאליים של ירושלים - אם ללמוד מדבריו של שר הדתות באותם ימים יהודה לייב פישמן-מימון המצוטטים אצל נאור-ורניק ודור. ביהדות, אמר אז השר, "נזהרים מאוד להגדיל יותר מדי את האיש המת. הרצל עשה גדולות ונפלאות, אבל מעשיו הם זיכרונותיו ואין צריכים לעשות מסביב לקברו מציבות וזיכרונות מיותרים". וכל מלה מיותרת.

המועד אחרון להגשת ההצעות לתחרות החדשה הוא 2 בספטמבר השנה. עד אז נותר עדיין זמן להוכיח ברבים שמבנה השערים לא התגמד בסנטימטר במשך השנים אלא להיפך, הוא בולט כיום באי-בולטותו יותר מאי פעם על רקע ניפוח השרירים העיצובים והעודפים המסחריים של "רוממות רוח" מסביבו. יש להאמין בכל לב שהמתמודדים בתחרות יחתרו לפתרונות מעשיים וחכמים, פשוטים וצנועים בלי מרכאות ובלי התחכמויות, ולאו דווקא למחוות סמליות. סמליות יש די והותר בהר הזה. הצעה ברוח זאת תזכה ללא ספק בתחרות גם אם לא תזכה בה.

הפולחן וההר

בנימין זאב הרצל כתב בצוואתו: "רצוני בהלוויה מן הדרגה הצנועה ביותר בלא נאומים ובלא פרחים. רצוני להיקבר בארון מתכת באחוזת הקבר ליד אבי ואשהה שם עד שעם ישראל יעביר את גופתי לארץ ישראל".

הרצל הלך לעולמו ב-3 ביולי 1904 וב-7 בחודש נקבר באחוזת הקבר המשפחתית בבית העלמין דובלינג בווינה. ב-17 באוגוסט 1949 נקברה גופתו מחדש בפסגת גבעת א-שרפה, לימים הר הרצל במערב ירושלים. הלווייתו היתה אחד מפולחני המדינה בעשורים הראשונים להקמתה ונחרתה בזיכרונם של רבים, כותבים נאור-ורניק ודור במאמרם. טקס הקבורה קידש את ההר שנהפך בהדרגה למה שהוא כיום, "אתר בעל משמעות לאומית".

לנוכח בקשתו האחרונה של הרצל המצוטטת במאמר, מעניין מה היה אומר על הפולחן וההר, וגם על התחרות לעיצוב קברו. נאור–ורניק ודור מציינים במאמרם כי ההחלטה לטמון את עצמותיו של חוזה המדינה באתר מיוחד "היתה רעיון חדשני ויוצא דופן", על רקע המסורת המקובלת ביהדות של קבורה בתחומיהם של בתי עלמין קיימים. מכל מקום, לדבריהם, "למבקרים בהר הרצל בימינו קשה להעלות בדעתם את תולדותיו הסבוכות ואת הקשיים בפיתוח אחוזת הקבר של חוזה מדינת ישראל, שכל כולה אבן שחורה וצנועה וגן נטוע מסביבה".

בדברי הסיכום למאמרם כותבים מיכל נאור-ורניק ודורון בר כי במשך השנים שאחרי תחרות התכנון הלכו והתרבו והקשיים במימוש תוכניתו המקורית של הזוכה, האדריכל יוסף קלרווין (מי שתיכנן גם את בניין הכנסת, בין השאר). מבנה הכיפה, שהיה החלק הבולט ביותר בהצעה, לא בוצע. התוכנית נבחרה בשל פשטותה, אבל "התברר כי המיזם הנחשוני רחב ומורכב הרבה יותר מההערכה הראשונית, ועלותו גבוהה מכפי שנראה תחילה" - זוהי תסמונת כרונית במיזמי אדריכלות בכלל ובתחרויות תכנון בפרט וללא ספק אות אזהרה לבאות.

לקשיים הללו התוספו התנגדות ציבורית למיזם ורתיעה פנימית במחלקות שונות של ההסתדרות הציוניות, ש"נבעו בין היתר מביקורת על עיצובו של המוזוליאום של קלרווין", ובנוסף לכך גם נסיגתם של ממשלת ישראל ושל מוסדות ההנהלה הציונית ממחויבותם למימון העבודה. אך מעבר לכל אלה, עיקר הבעיה נבע מכך שעצם הקמתו של האתר "התגלה כזר ובעייתי לרוח היהודית והישראלית", כותבים נאור-ורניק ודור. ההתנגדות לבניית הכיפה שירתה למעשה את כל המעורבים בדבר. בבסיס ההתנגדות להקמת המוזוליאום עמדה הדעה "שקדושת המקום נתפשת ביתר שאת כאשר העיצוב פשוט ומינימלי" - וכך הוא נותר עד היום.

לציבורים רבים בחברה הישראלית אז, מסכם המאמר, "נראה היה כי המשטח הגדול והפנוי והמציבה הפשוטה נאמנים יותר לאופיו של הרצל ולאופיה של מדינת ישראל, שהתמודדה באותן שנים עם אתגרים לאומיים אדירים בתחומי קליטת העלייה, המגורים והתעסוקה ועם בעיות כלכליות חמורות. הדרישה לפשטות ולצניעות שנקבעה בהנחיות התכנון נותרה בעינה וקיבלה את ביטויה במראה הסופי של מרחב הקבר". הדברים לא מצריכים שום תרגום לימינו אלה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו