שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כיצד אדריכלי ישראל יכולים לכפר על נזקי המלחמה בעזה

עזה היא במידה רבה תאומתה של תל אביב בשטח ובמספר התושבים, והפוטנציאל האדריכלי בה גדול.
 האם כשיבוא השלום המיוחל יוכלו האדריכלים הישראלים לכפר על נזקי המלחמה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אסתר זנדברג

באין ניצחון, המשפט "מה שצריך לעשות עכשיו הוא....", הוא משפט הנצחון של המלחמה בעזה, כשבקצהו יושבת בדרך כלל הסיומת האלימה "להיכנס בהם בכל הכוח". מקהילת האדריכלים נתרמה למשפט סיומת משלה, שוחרת שלום ורואה טובות, שנשזרו בה מעשיות ואופטימיות, שמץ של הומור שחור, ציניות ואירוניה ברכטיאנית. מה שצריך לעשות אחרי כל ההרס הנורא הזה בעזה, אמרה אדריכלית שוחרת שלום (שמה שמור היטב במערכת) בחצי צחוק, הוא להפגיז אותם בכרטיסי ביקור של אדריכלים כדי שבבוא היום הם ידעו למי לפנות. זה אכן רעיון ענק, והזדמנות פז.

עם פרוץ השלום — בתום עידן המנהרות ועם הזמנות עבודה בכיסם — יוכלו לעשות את דרכם לחורבות עזה לא רק שקי מלט גולמי אלא גם אנשי מקצוע. אולי דווקא אלה יצליחו במשהו לכפר על ההרס וההרג. לישראל יש ניסיון עשיר בסיוע אדריכלי למדינות "מתפתחות" ו"מתעוררות", אמנם יותר מאינטרסים פוליטיים וכלכליים מאשר מחסד אומות העולם, אבל אי אפשר להיות יותר מדי בררנים. רק אזהרה אחת: טוב יעשו קברניטי עזה אם ישגיחו שלא יתגנבו אליהם במעברי הגבול יחד עם הכוונות הטובות גם רעות אדריכליות חולות ממוצא ישראלי. גם לעזה מגיעה הזדמנות.

עזה בשנים הראשונות אחרי 1967 היתה עיר סימפטית עם מורשת קולוניאלית מנדטורית. מביקורים בעיר זכורים במיוחד שערי הכניסה לבתי המגורים מפח רקוע בצבעים מרנינים, והפערים בין שכונות הפאר למחנות הפליטים. העיר בטח השתנתה מאז לבלי הכר, אבל הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה: עזה היא במידה רבה תאומתה של תל אביב בשטח ובמספר התושבים: 55 קמ"ר ו–450 אלף איש בעזה, 50 קמ"ר וכ–400 אלף בתל אביב. שטחה של הרצועה כולה הוא כ–350 קמ"ר, כמחצית משטחה המטרופוליני של ברלין, לדוגמה, ומספר תושביה כ–1.8 מיליון בהשוואה לכ–4 מיליון בברלין. עם הנתונים הללו אפשר להגיע רחוק.

ביקור בעזה שלא יישכח היה המסע (בליווי הצלם יואב רוקאס), בדצמבר 1998 לנמל התעופה הבינלאומי יאסר עראפת שזה אך נחנך בדהניה בדרום הרצועה ליד גבול מצרים. הדרך לנמל ממחסום ארז, מרחק של פחות משעה, היתה מרובבת ומפותלת. מעין הכלאה בין כביש סואן וחצר אחורית שילדים חצו אותה בריצת התאבדות שהחסירה פעימות. הנוף משני צדיה היה שילוב של שדות חקלאיים מעובדים למחצה שסבלו מבצורת או מנסיבות פוליטיות, בתי מגורים בנויים למחצה שמעליהם יער של קוצי ברזל מוכנים לתוספות של קומות בעתיד. שום דבר שאינו מוכר גם מישובים ערביים בישראל שהמדינה לא מעניקה להם זכויות תכנון הולמות.

שדה התעופה ערפאת בעזהצילום: יואב רוקאס

גם אופי הבנייה והסממנים הסגנוניים היו מוכרים: קשתות בטון הפוכות, מעקות בסגנון קרנות המזבח, חיפויי אבן בליטוש שיש וכדורה. למרבה האירוניה, אלו עשו את כל הדרך לעזה משכונות "בנה ביתך" בישראל שהוקמו על ידי פועלי בניין ומנהלי עבודה פלסטינים שעבדו בישראל, ומיישובים ערביים בארץ שגם הם אימצו את המראה התקופתי. גם שם וגם כאן הם נחשבו אז לשיא האופנה ולסממני יוקרה. בז'רגון הביקורתי יקראו לזה "כיבוש תרבותי". על הרקע הזה, נמל התעופה הצטייר כבר מרחוק כחלום שהתגשם. אגדת אלף לילה ולילה.

בלוטות האוריינטליזם הופעלו, חומות הציניות נפלו מול אדריכלות "מקומית" נאיבית בלי מרכאות, פוליטית בדרכה, תחושה של השלמה בלי ייסורי מצפון. קמפוס הנמל כלל טרמינל מרכזי וסביבו תפזורת של ביתני שירות קטנים שיצרו מעין עיר מדברית קטנה, צעצועית. הביתנים — ביתן כיבוי אש, מסוף מטענים, מאגרי דלק אפילו, היו מחופים בטיח בגוון חול ומעוטרים בשרשראות של קשתות איסלאמיות מחודדות שיצרו מראה מרהיב של מגזרות נייר, אף על פי שהיו עשויות בעצם מגבס. השער לפנטזיה נראה כמו כניסה למערת אלדין.

מבני הנמל תוכננו על ידי משרד האדריכלות של אמין אל־עורי מקזבלנקה שהתמחה בתכנון שדות תעופה במרוקו. השדה היה קטן ממדים והאווירה בו היתה אינטימית. מסוף הנוסעים היה מבנה מהודר במיוחד, מקושט באריחי קרמיקה צבעוניים פרי עבודתם של 45 אומני קרמיקה שהובאו ממרוקו, ומעוטר בציורי עץ בטכניקה מרוקאית מסורתית. נכון שהמשקופים היו מאלומיניום חום מזעזע והכסאות מפלסטיק, אבל שום דבר לא מושלם. מעל הכל התנוססה הכיפה המוזהבת של אולם האח"מים. העובדה שלא הורשינו להיכנס אליו מפאת מה שהוגדר כ"סודיות", השלימה את האגדה.

העיצוב של בית הנתיבות היה מקור גאווה למארחים הפלסטינים — לא פחות מעצם הקמתו ופתיחתם של שמי עזה — וסימל בעבורם, כפי שאמרו, זהות לאומית ואחוות אחים כל־ערבית שנמשכה ממרוקו ועד הלום. שנתיים בלבד אחרי שנחנך, ישראל סגרה את הטרמינל כתגובה לאינתיפאדה השנייה בשנת 2000. שנה מאוחר יותר הרס חיל האוויר הישראלי את האגדה ואת התקווה והגאווה ושמי עזה נסגרו. כשייפתחו שוב, ולא רק לכתישה אווירית מלמעלה, יש לקוות שכרטיס הביקור של משרד האדריכלים אמין אל־עורי מקזבלנקה לא הלך לאיבוד ושיקום חורבות נמל התעופה יופקד בידיו הנאמנות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ