שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
נחום שוץ, "קריאה אחרונה". מתוך התערוכה "אנשים ועיר - אורבניה 2015"צילום: נחום שוץ
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

במשרתו כיועץ תשתיות לבנק העולמי במדינות דרום־אמריקה לפני כמה עשורים, האדריכל נחום שוץ נחשף מקרוב לסממנים הקיצוניים ביותר של תופעות מרכזיות בעת ההיא — עיור מואץ וקפיטליזם גלובלי. כשביקר לראשונה במסגרת העבודה במקסיקו סיטי, מנתה אוכלוסייתה שמונה מיליון נפש. בביקורו הבא כעבור שנים ספורות מספר התושבים בעיר כבר נסק לכ–14 מיליון. רבים מהם חסרי בית, סקווטרים, דיירים בצורות מגורים ארעיות ללא תשתיות בסיסיות. בעבודתו היה ממונה על התקנת מערכות ביוב ומים, "ולעיתים רחוקות גם חשמל", בשכונות־עוני בערים ביבשת, שכמובן לא ענו על הצרכים האמיתיים.

האורבניזם הדוהר השפיע על אופן ההתבוננות של שוץ על אנשים בעיר, והוביל, שנים מאוחר יותר, לתערוכה מתצלומיו "אנשים ועיר — אורבניה", הנפתחת היום בגלריה בבית האדריכל ביפו (אוצר: ערן טמיר טאוויל).

נחום שוץ, "סוף סוף"צילום: נחום שוץ

התצלומים אינם מתמקדים במצבי קצה כמו אלה שבערי־הענק בדרום אמריקה או במזרח אסיה — מצבים שרם קולהאס עשה מהם קריירה מניבה — אלא עוקבים אחרי מפגשים יומיומים בין עיר ואנשים, המתרחשים ברחובות בייג'ין כמו ברחובות תל אביב, בתחנות הטיוב בלונדון כמו בתחנות רכבת בישראל. תצלומים רבים בתערוכה מתמקדים באדריכלות של תחבורה ואנשים בתנועה, ובמצבים של "אנונימיות אינטימית", מונח שטבע האדריכל הלל שוקן כהגדרה לתמציתה של העירוניות.

נחום שוץ, "מקדש"צילום: נחום שוץ

התערוכה כוללת 21 עבודות שצולמו בישראל ובמקומות אחרים בעולם. כותרות הצילומים אינן מסגירות את מיקומם הגיאוגרפי או את זהותם. האנשים עצמם הם דמויות שצולמו באקראי, לעיתים ממרחק. וזהו חלק מהמסר. המקומות שונים, האנשים אחרים, אבל היחסים בינם לבין המרחב העירוני חוזרים על עצמם בדרך זו או אחרת. ספרייה הומה מסטודנטים באוניברסיטת לונדון סקול אוף אקונומיקס, קונים וסקרנים הצובאים על חנות הדגל של אפל בלונדון, בניין משרדים מול מוזיאון טייט מודרן בלונדון — הם חוליות בשרשרת אחת של מרחבים שללא תווית מזהה הם כל מקום באותה מידה שהם מקום.

התצלום של בניין המשרדים בלונדון שצולם מהקומה העליונה של הטייט, הוא היחיד בתערוכה שהודפס בצבע כפי שצולם במקורו. כותרתו, "לול", לא נזקקת לפרשנות.

נחום שוץ, "לול"צילום: נחום שוץ

שוץ הוא בן 76, יליד אורוגוואי שבה למד אדריכלות. הוא הגיע לישראל ב–1968, מתגורר בזכרון יעקב ובעל משרד עצמאי העוסק בתכנון בקנה מידה קטן, בעיקר של גני ילדים, צבעוניים להפליא. התצלומים בתערוכה הם בשחור־לבן ובעיקר אפור, ולא מטעמי נוסטלגיה או משיקולים אסתטיים. "הצבע עושה את הכל עליז", הוא אומר, "וחשבתי ששחור־לבן יעביר טוב יותר אווירה של עצבות ודכדוך".

נחום שוץ, "הדרך האחרונה"צילום: נחום שוץ

התצלומים מפיחים חיים מלנכוליים בקלישאות שחוקות הקשורות בעיר ובאתריה המובהקים, שצולמו ותועדו לא מעט — דרגנועים הומי נוסעים בתחנות רכבת תחתית בלונדון, אדם בודד על ספסל בלב המהומה של קניון דיזנגוף סנטר, משתנה ציבורית פתוחה לעין־כל בסין, צפיפות, אנונימיות, בדידות, וגם סוג של יחסי אנוש, בכוריאוגרפיה עם המקום.

נחום שוץ, "במנהרה היומית"צילום: נחום שוץ

המצלמה של שוץ מפֵרה את כלל הברזל בצילומי אדריכלות לדורותיהם — מקסימום ארכיטקטורה ומינימום בני אדם — וממלאת את הריק באנשים ומחזירה לאדריכלות את הממד האנושי. התצלומים "ממקדים את המבט בארכיטקטורה שמנהלת גודש", כותב אוצר התערוכה, "גודש של אנשים, עומס של פרצופים, של פרסומות וגירויים ויזואליים, גודש שמאפיין את הקפיטליזם הגלובלי של הערים הגדולות ברחבי העולם".

נחום שוץ, "על קרקעי"צילום: נחום שוץ

מתוכם עולה העיר כמעשה מרכבה של מדרכות, בניינים, כוחות פוליטים וכלכליים סמויים המגולמים בבטון, אבן, זכוכית וגודש של אנשים במרחב המאפשר או מאלץ חיים ביחד וכל אחד לחוד. מסכם את זה יפה מיכה שטרית בשורה מתוך "אם כבר לבד" של החברים של נטאשה, המצוטטת בהקדמה לתערוכה: "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה".

נחום שוץ, "אני אנונימי"צילום: נחום שוץ
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ