טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוגרי הארכיטקטורה בטכניון מנסים לכפר על חלמאות ישראלית במיטבה

החזרת העצים לעיר, החייאת ים המלח, הסבה תיירותית למכשולים צבאיים בגולן, גישור בין קריית גת לעיר התאגידית שקמה לידה. עבודות הגמר בפקולטה בטכניון מעוניינות לתקן את המציאות, אבל היא ממשיכה בשלה

תגובות

תערוכת הגמר של הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון בחיפה היא למעשה שתי תערוכות, של בוגרי אדריכלות ושל בוגרי אדריכלות־נוף — מסלול נפרד תחת אותה מטרייה. הפקולטה בטכניון היא המלכה־האם של בתי הספר לאדריכלות בישראל. היא הוקמה ב–1924, עם ייסודו של הטכניון, היתה הראשונה בתחום בארץ ובמשך עשרות שנים גם היחידה. מרבית האדריכלים שפעלו ועדיין פועלים בישראל הם בוגריה. השפעתה לכן מכרעת על הנוף הבנוי בישראל, לטוב ולרע. כעת עומדת הפקולטה לפני שינוי מבני עם המעבר בשנה הבאה לשש שנות לימוד במקום חמש, והענקת תואר שני לבוגרים. השאלה האם השינוי יעיר את הפקולטה, נותרת פתוחה.

המסלול לאדריכלות־נוף הוקם ב–1975 והוא היחיד עד היום המעניק לבוגריו תואר אקדמי. זהו ללא ספק ייחודה ויתרונה הבולט של הפקולטה כולה. במשך שנים המסלול נחשב בן חורג בלימודי אדריכלות, כפי שאדריכלות־הנוף עצמה נתפשה כמעין סרח עודף של ה"דבר האמיתי". אבל עם האיומים הגוברים על המרחב הגלובלי בעשורים האחרונים מעמדה מתחזק והיא משמעותית מתמיד, במיוחד בישראל שבה היא נוגעת בעצבים החשופים של נופי הסכסוך הלאומי. המגמה הזאת משתקפת נאמנה בתערוכת הגמר במסלול, "סוגיות יסוד במרחב הנופי הישראלי" (LandBasics), שמקבלת כאן מקום נרחב.

העבודות בתערוכה מעידות גם על מהפך שמובילים מנחי פרויקט הגמר, מתניה ז"ק ושחר צור, בגישה להוראת המקצוע. עיקרו, דגש חזק יותר על הבנת "התמונה הגדולה", הכרה מקיפה של הכלים והכוחות הפועלים על עיצוב הנוף, והרחבת תחום האחריות של אנשי המקצוע — מתוך אמונה ש"כך יוכלו אדריכלי הנוף להשתלב בין מקבלי ההחלטות במקומות שבהם נקבעת הזהות האמיתית של המרחב הישראלי".

עבודות הגמר משתרעות כמעט על פני כל המרחב המדינתי, שפעם קראו לו מדן ועד אילת, ומשרטטות תמונה גדולה של משימות, קונפליקטים ורעיונות שאולי ישרו אי פעם רוח אחרת גם על המציאות — שבינתיים ממשיכה בשלה, במסלולים המשוועים לתיקון.

בוגרי אדריכלות־נוף — כשברקע הסכסוך

נופי הסכסוך הם הרקע לעבודות הגמר של ליאת כהן־אגמי ונועה בר־נתן, הממוקמות במרחבים פגועים כתוצאה מהקונפליקט הלאומי. עבודתה של כהן־אגמי, "אדמה, קרקע, שטח: חוסן נופי לבקעת ערד", מצביעה על הפוטנציאל הטמון בבקעה — שכיום קורסת מבחינה אקולוגית ותושביה כורעים תחת עוני, אפליה ותת־תנאים — להפוך לגורם בעל חשיבות אזורית. מקרה המבחן הוא הכפר הבדואי ה"זמני" דהנייה, והרעיון המרכזי הוא להפוך את המרחבים הפתוחים בכפר למטע זיתים מניב שיהווה "מרחב מכיל", ויחזק את הקשר למקום, גם "ללא יומרה לפתור את הסכסוך".

עבודתה של בר־נתן, "הגבולות המושתקים", חוקרת את ההשפעה הסביבתית של גבולות פוליטיים "דרך בחינת הזרימות של חומרים משני צידי הגבול". מקרה המבחן הוא אום בטין, יישוב בדואי מוכר אמנם, אבל ללא תשתיות חשמל וביוב. בהעדרם, מוזרמים שפכים לנחל חברון במרכז היישוב. הנחל, החוצה שני גבולות — הקו הירוק וגבול רצועת עזה — מזוהם ומסכן את שלום התושבים ואת המערכת האקולוגית גם הרבה מעבר לגבולותיו הפיזיים. הפתרון המוצע הוא יצירת תשתית יציבה המגינה על הנחל ותושבי הסביבה. הפעולה היא מיידית, מקומית ואפשרית, ובכל זאת רחוקה מהישג יד.

מזווית אחרת, נוף הסכסוך הוא גם הרקע לעבודת הגמר של ירון צלניק, "מעבר הכרחי", העוסקת בפוטנציאל התיירותי הטמון ב"מכשולים הצבאים" ברמת הגולן. הנוכחות הביטחונית היא גורם מרכזי בעיצוב דמותו של האזור, אבל אינה חלק ממערכת התכנון האזרחית, טוען צלניק. בעבודתו הוא מציע מודל אפשרי ל"איזרוח" המכשולים והפיכתם ממפגע מסוכן לאטרקציה תיירותית. אם עבודתו תצא לפועל, כי אז שדות המוקשים בתל עזזיאת לדוגמה ייהפכו ל"שמורת זאבים" ומערכת התעלות נגד טנקים במישור עין זיוון תספק חוויה נופית ייחודית. זוהי בלי ספק תרומת מקומית צנועה לאופנת תיירות האסונות.

עבודת הגמר "מלח־ים" של עדי תורן מעבירה את המשקל מפוליטיקה מדינית לפוליטיקה אקולוגית. במרכזה, ה"תמונה המורכבת" של נופי הכרייה והחציבה בתעשיות המלוחות בישראל — שלצד ניצול־היתר של משאבי הטבע והפגיעה בסביבה, אלה גם נופים רבי קסם היוצרים "הזדמנויות מרחביות רבות". ים המלח הוא אחד ממקרי המבחן בפרויקט, המציע פתרון משולב לייצוב טבעי של מפלס הים והצלתו מכליה. הייצוב יתאפשר על ידי הגברת הזרימה באפיק הירדן באמצעות מי ים מותפלים, הפסקת השאיבה מהמוביל הארצי ושחרור מי הכנרת בסכר דגניה ושאר מקורות הירדן הדרומי באופן סדיר. תורן מסבירה שכך ים המלח יקבל תוספת מים משמעותית, ולשאר הכמות הנדרשת לייצוב המפלס ידאגו ירדן והבנק העולמי.

עבודת הגמר של יונתן חבצלת, "עיר לבנה—עיר ירוקה", מובילה מפוליטיקה אקולוגית לפוליטיקה מוניציפלית, ועוסקת בסוגיה שכלל לא היתה צריכה להגיע לאן שהגיעה: הכחדת העצים בנוף העירוני. העבודה מפנה את תשומת הלב לכך שמרבית העצים במרקמים עירוניים נטועים בשטחים פרטים, ושם הם גם נכרתים בקצב המהיר ביותר בעיקר בשל תוכניות בנייה ופיתוח. מקרה המבחן בעבודה הוא תוכנית גדס בתל אביב משנות ה–20 שיצרה שילוב ייחודי, אנושי, אקולוגי ואסתטי של בנייה וצמחייה במרקם עירוני אחד. ברוחה של תוכנית גדס ההולכת ונעלמת, הפרויקט מציע "ארגז כלים" ליצירת שלד ירוק בשטחים הפרטים בעיר גם במצבים עתידים. במציאות, כ–1000 עצים נכרתים בממוצע בכל שנה בשטחים פרטיים בעיר, והמגמה בעלייה.

יונתן חבצלת

בוגרי אדריכלות — פרשות של חלמאות

עבודת הגמר של לילא ענבתאוי, "כפר כנא — בין התיירותי לפוליטי", היא ניסיון הירואי לחבר שני מרחבים מקבילים ומתנגשים: המרחב התיירותי שבמרכזו רחוב הכנסיות הציורי, המושך אליו כ–700 אלף תיירים וצליינים בשנה; ומנגד, המרחב הפוליטי הפרוש על פני אתרים שונים ביישוב ומשמש במה להפגנות ועצרות־מחאה לאומיות. כיום המרחבים פועלים בו־זמנית אבל מנותקים זה מזה. ההנחה מאחורי העבודה היא שהחיבור ביניהם הוא אפשרי ויתרום לתרבות ולכלכלה ביישוב. נקודת המפגש והמתח המוצעת היא מבנה גשר שיכיל מוזיאון ויהווה פלטפורמה לפעילות פוליטית, תרבותית, דמוקרטית ואזרחית.

עבודתה של ענבתאוי מציפה פרשה חלמאית משוועת, שבמרכזה התנגשות בין שני מסלולי תיירות המובילים מנצרת לכפר נחום. המסלול האחד הידוע בשם "שביל ישו" הוא פרי יוזמה פרטית. סימונו הושלם ב–2009 והוא היה לשם דבר. הוא עובר באתרים קדושים לנצרות וביישובים מכל הדתות, בכללם כפר כנא. מסלול אחר, "דרך הבשורה" שמו, הוא מיזם של משרד תיירות בשיתוף הקק"ל. הדרך שנחנכה ב–2011 מוליכה מאותו מקום לאותו מקום כמו השביל, אבל עוקפת, להכעיס, את כל האתרים והיישובים והאתרים מכאן לשם, לרבות "כנסיית החתונה" בכפר כנא שהיא מהאטרקציות הצלייניות המרכזיות בגליל. אי הבנה קלה בתיירות? אין מילים.

חלמאות בזכות עצמה היא שכונת המגורים החדשה כרמי גת הנבנית מחוץ לעיר־האם קרית גת ומאיימת על שאריות חוסנה. השכונה היא למעשה עיר תאגידית חדשה, שתתווסף לעיר אחרת בשטח המוניציפלי של קרית גת — העיר "אינטל". בין קרית גת למפעל ההייטק אינטל שורר נתק פיזי, חברתי וכלכלי (כזה שישרור גם בינה לבין כרמי גת). פרויקט הגמר של רותם שטיינמץ מבקש לגשר על התהום באמצעות ציר עירוני רב־שימושי בנוי, שלאורכו חיים יחד במפלסים שונים כל המאפיינים שעיר אמיתית צריכה: מגורים ומסחר, תחנת רכבת ובית משפט ואקדמיה ומשרדים. קרית גת, שבעת רעיונות אקדמיים לשידרוג ושיפור בשנים האחרונות, ממצמצת בעיניה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות