זהירות, אשה לפניך: כך מסמנים פמיניזם במרחב הציבורי

אדריכליות, מעצבות וחוקרות בחנו בספר חדש את המרחב הציבורי הישראלי בעבר ובהווה מזווית פמיניסטית. הייצוג הנשי החסר בו צריך להדליק כמה תמרורות אזהרה

אסתר זנדברג
אסתר זנדברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ה"תמרורות" של סהר ושגב. אלטרנטיבה לחלוקה המגדרית המקובלת
ה"תמרורות" של סהר ושגב. אלטרנטיבה לחלוקה המגדרית המקובלתצילום: מיכל סהר ואונה שגב

עם כל הכבוד למלחמתה המגדרית של ח"כ מרב מיכאלי בשלטון הגברי בעברית, נדמה שהגרסה הנשית "תמרורות" למילה "תמרורים" עוקפת את "הציבור משלמת" בסיבוב. "תמרורות" הוא שמו של ספר חדש (הוצאת חרגול/מודן) שערכה האדריכלית טולה עמיר ועוסק באדריכלות ותכנון מנקודת מבט פמיניסטית. המלה תמרורות, גרסה נשית לתמרורי דרכים, מצטלצלת יפה לאוזן. הגימיק הלשוני מוביל לדיון בסוגיות שלא זכו למענה, תחת השלטון הכל־גברי בעולם התכנון. המשל ברור: מבין מאות תמרורי דרך בישראל רק באחד מופיעה אשה — או בעצם ילדה עם צמות, מאחורי דמות גברית מגוננת (או מאיימת), ולצדה המלים "האט, ילדים בדרך" בלשון זכר.

בדידותה של התמרורה דחפה את עמיר, פעילה פמינסטית בתחום האדריכלות, לעשות מעשה: גיבוש כל הרחשים לספר, "מקראה" הגדרתה, הכולל מאמרים ש"ייבחנו את המרחב הישראלי בעבר ובהווה מנקודת מבט פמיניסטית". ובמלים אחרות, הגרסה האדריכלית של MeToo#. למיזם התגייסו אדריכליות, מעצבות וחוקרות שחתומות על 14 מאמרים המקיפים את הסוגיה כמעט מכל צדדיה, החל ב"מרחבי שייכות: נשים פלסטיניות ביפו", דרך "ורוד הוא השחור החדש? — על הפרדה מגדרית בתחבורה ציבורית", ועד "התחדשות עירונית — התיקון הנשי".

טענת העל בספר היא שעיצוב המרחב הסובב, הנתפש על ידינו כנייטרלי ואוניברסלי, הוא למעשה גברי בעיקרו, ובמרבית המקרים מתעלם מהצרכים הייחודיים של נשים. מאמר מפתח בספר, "תמרורות" שמו, עוסק ישירות בתמרורי הדרך, כמטאפורה לתכנון בכללו ובסימני הדרך כשלעצמם. המאמר הוא חזותי בעיקרו ומציע מערכת חדשה של תמרורות בעיצובה של מיכל סהר, כתיקון לייצוג החסר של נשים במרחב, והוא מלווה בטקסט של אונה שגב.

שתיהן מעצבות גרפיות, בוגרות בצלאל, ועוסקות בהוראה ובעבודה מעשית. מאמרן הוא ניסיון להתמודד עם השאלות האם הבדלים מגדריים ניתנים לתרגום חזותי שאינו סטראוטיפי, והאם יש דרך מעשית לביטול ההגמוניה הגברית, שתשים קץ להדרת הייצוג הנשי במרחב הציבורי.

כריכת הספר. אסופת מאמרים החוקרים את המרחב הציבורי בישראלצילום: פרט מציור של עדו בר-אל / עיצוב עטיפה : סטודיו מיכל סהר / הוצאת חרגול / הוצאת מודן

התמרורות של סהר הן הצעה אפשרית לחשיבה חדשה על איזון וייצוג באמצעות תמרורי דרך, ועל גישות שונות לפתרון — בין אם מדובר בתמרורים שמהווים תחליף לחלוקה המגדרית המקובלת או בכאלה המייתרים אותה. דמויות שעיצבה בהשראת צלליות שיצר האמן מאיר גור אריה בשנות ה–20 של המאה הקודמת, הן תחליף אנושי לדמות האל־אנושית, הגיאומטרית והמופשטת של גבר ואשה כאחד המופיעה לאורכה ולרוחבה של הארץ. במערכת הדמויות האלטרנטיבית ישנה התייחסות לשוני במבנה הגוף של המינים, במקום לסממנים סטריאוטיפיים כמו לבוש או תסרוקת. הדמויות מאופיינות בלבוש ובתנוחות גוף יום־יומיות, או לחלופין, מהדהדות דמויות איקוניות מוכרות.

הדיון באדריכלות ופמיניזם אינו חדש בעולם האדריכלות הבינלאומי ומתרחש בעיקרו בשתי רמות: המאבק לשוויון כלכלי ומעמדי בין המינים, והדיון בשאלה האם קיימים מאפיינים "מהותיים" לאדריכלות נשית, ומהם. הקטגוריה הראשונה היא המעשית. בארה"ב ובאיחוד האירופי כבר פועלים להשוואת תנאי העבודה והשכר בין אדריכלים ואדריכליות, וגם ננקטת אפליה מתקנת במכרזים. עם זאת, וחרף רוב נשי בבתי ספר לאדריכלות, מספר האדריכליות שניפצו את תקרת הזכוכית עדיין נמוך. פרשה ידועה היא מקרה פרס פריצקר — הנובל של התחום — שהוענק לאדריכל האמריקאי רוברט ונטורי ב–1991, תוך התעלמות צורמת מבת זוגו ושותפתו המלאה לעבודה, דניז סקוט בראון. מאבקים ציבוריים לתיקון המעוות, המתנהלים מאז שנה אחר שנה, עולים בתוהו.

שאלת מאפייני האדריכלות הנשית בעייתית בהרבה, ונדמה שגם בחוגים פמיניסטיים — לא הרבה ששים להיתקל בה. סקוט בראון לדוגמה, שהובילה מאבק פמיניסטי הרבה לפני פרשת הפרס, לא ציינה במאמרים שכתבה במשך השנים את תרומתה הייחודית לשותפות עם בן זוגה, ואף הדגישה כי עבודתה שווה לשלו. בתערוכה החלוצית "הנוכחות הנשית באדריכלות הישראלית", שהוצגה בבית האדריכל ביפו לפני כ–20 שנה, התלבטו אם לעסוק במאפיינים ייחודיים לאדריכליות והחליטו כי "התערוכה אינה מתיימרת לתת תשובה חד משמעית לשאלה, אלא מכריזה על העשייה האיכותית הרבה של אדריכליות בישראל".

צילום: מיכל סהר ואונה שגב

מאמרה ב"תמרורות" של האדריכלית וחוקרת האדריכלות, הד"ר שלי כהן, מציע מוצא מעניין מהמבוי הסתום. תחת הכותרת "יוזמות אדריכליות חברתיות מנקודת המבט של האתיקה הפמינסטית" הוא בוחן שני פרויקטים של תכנון "חברתי" שמעורבות בהם אדריכליות נשים, ומייחסם ל"אתיקה של הדאגה". המונח לקוח משיח פילוסופיית המוסר ומעמיד לדיון את יחסנו לזולת. ראשיתו בהגות הפמיניסטית, ובהבחנה בין שיח מוסרי גברי, "המדגיש אוטונומיות והיפרדות", לבין שיח מוסרי נשי, "המדגיש קרבה וקשר בין אנשים, אחריות ואכפתיות". כהן מעבירה את התכונות ה"נשיות" הללו לתחום האדריכלות החברתית ורואה בהן אמצעי לאבחון הגן המגדרי — אך גם מבהירה שתכנון אדריכלי מתוך דאגה לזולת הוא אינו עניין לאדריכליות בלבד. לדבריה, מדובר בשיח המציע לנשות ואנשי מקצוע "דרך חשיבה ופעולה למען קבוצות ויחידים" — לא רק למען קידומם העצמי. ואמנם, בפרויקטים החברתיים שנידונו במאמר — הקמת מרפאה בכפר הבדואי ואדי אל־נעם, ופרויקט "(ב)לי גדר" לשיקום חצרות מוזנחות בבניינים משותפים בבת ים — היו מעורבים גם אדריכלים גברים, אבל האדריכליות הן אלה שיזמו אותם וליוו לאורך הדרך.

במידה רבה, הגן האדריכלי ה"נשי" הוא גם תלוי מעמד. נדמה שככל שהעוסקים במלאכה עולים בסולם ההצלחה, כך ייפתחו איפיונים "גבריים" ויידאגו יותר לקידומם האישי מאשר לאתיקה של הדאגה. במובן זה לא ניכר כל שוני בין אדריכל־על כרם קולהאס לבין אדריכלית־על כזאהה חדיד למשל, שאכפתיות חברתית אינה בדיוק הגן השליט בעבודתם. מנגד, אדריכל כמו קמרון סינקלר, מייסד עמותת "אדריכלות למען האנושות", או דניז סקוט בראון הפועלת רבות למעמד מעמד הנשים באדריכלות מקדישים את הקריירות שלהם לאחריות ולאיכפתיות.

כך או כך, ייתכן שלא הכל אבוד. גם אם הזהות המגדרית של התמרורות אינה הצרה הגדולה ביותר במרחב הישראלי — עדיין אפשר לתלות תקווה באתיקה של הדאגה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ