בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אי אפשר לסבול את שתיקת האדריכלים מול אסונות הבנייה

הרשלנות הבלתי נסלחת באתרי הבנייה ומות הפועלים צריכים לעורר מרבצה גם את קהילת האדריכלים והמתכננים, לפעולות מחאה ולהצעות פתרון. אז מה אם הם צווארון לבן והנהרגים הם רק צווארון כחול

56תגובות
פועלי בניין בירושלים, אמצע 2016
אוליבייה פיטוסי

לפני זמן רב, כשהבנייה לגובה בישראל היתה עדיין בחיתוליה, הביעה באוזניי מכרה דאגה עמוקה לנוכח בניין מגורים בן שמונה קומות שהולך ומוקם מול ביתה. מקור הדאגה לא היה החשש פן המבנה הגבוה ביותר אז בסביבה יסתיר את הנוף, אלא החרדה מכך שבתרבות היהיה־בסדר בישראל בניין כה גבוה יקרוס תחתיו כי מישהו עיגל פינות, זייף, התרשל, עצם עין — ויגרום לאסון נורא. בחלוף השנים החרדה הגשימה את עצמה מעל ומעבר לציפיות. אמנם הבניינים שמתנוססים כיום לגבהים שטרם שוערו אז לא קורסים בהמוניהם, לפחות לפי שעה. אבל אתרי הבנייה עצמם הופכים למלכודות מוות שפועלי בניין "נופלים" בהם אל מותם מגובה הקומות, נפצעים ונפגעים עקב אותה תרבות בנייה שהחרידה בזמנה את ידידתי המודאגת. הרשלנות הבלתי נסלחת באתרי הבנייה מגובה בהתחמקות מאחריות של כל הגורמים הנוגעים בדבר המעבירים את האשמה מיד ליד, בעוד הפועלים ממשיכים לשלם בגופם ובחייהם.

שותפה מלאה לתרבות ההתחמקות היא קהילת האדריכלים והמתכננים. הדברים נכתבו כאן לא פעם, אבל קשה להתאפק מלהפנות שוב קריאת השכמה לאנשי המקצוע כדי שישמיעו בפומבי קול רם, חד־משמעי ונוקב בנושא הכאוב והבלתי נסבל הזה, שיתגייסו למחאות הזדהות, שיפעילו את כישורי היצירתיות שהם מתהדרים בהם ויציעו פתרונות מעשיים למניעת התופעה המחפירה. נכון שלא האדריכלים והמתכננים הם אלה שעולים על הפיגומים ומערבבים את הטיח. אבל אין להתכחש לקרבה הגנטית בין מקצועות התכנון לבין מקצועות הבנייה. אלה שני צדדים של אותו מטבע. הצווארון הלבן והצווארון הכחול. גם אם אדריכלים לא "מלכלכים" את ידיהם בבנייה ממש אלא ספונים במשרדים ממוזגים מול צג המחשב, בכל זאת מוטלת עליהם איזו מחויבות טבעית שלא מעוגנת בשום חוק לגורלם של מי שעושים בעבורם את העבודה — שבזמנים אחרים נחשבה כמכבדת את בעליה — ומממשים את חלומותיהם. בתי הספר לאדריכלות מחויבים לחנך את הסטודנטים להכרה בכבודו של מקצוע הבנייה ובזכות של עושיה לתנאים אנושים הוגנים.

פועלי בניין ללא אמצעי בטיחות בתל אביב, סוף 2015
דודו בכר

עדות לאפשרות אחרת, אמנם בנושא שונה במקצת, היא התגייסותו בימים אלה של איגוד האדריכלים האמריקאי AIA למציאת פתרון תכנוני לבעיית האלימות הרצחנית בבתי ספר ברחבי המדינה. במנשר פומבי שפירסם בשבוע שעבר כותב יו"ר האיגוד האמריקאי, האדריכל קרל אלפנט, כי מול ההתנהלות האיטית והמסורבלת של גורמים רבים בטיפול בבעיה, "הכוח שבידי התכנון והעיצוב יכול לשפר את הבטיחות במוסדות החינוך כאן ועכשיו".

האיגוד מתחייב, ציין אלפנט, לחבור לגורמים מקומים וממשלתים, לייעץ, לפקח ולעודד שיתופי פעולה והסדרי מימון במאמץ לצמצם ואף למנוע אלימות באמצעות תכנון ועיצוב. וזאת, מבלי להפוך את בתי הספר ל "בתי כלא" ממוגנים ומסוגרים (וגם מבלי לחמש את המחנכים בכלי נשק כפי שהציע הנשיא טראמפ), אלא תוך איזון "בין דרישות הביטחון לבן יעדי החינוך ושמירה על סביבות לימודים פתוחות בעלות השפעה חיובית על התנהגות התלמיד". אדריכלים, הצהיר אלפנט, "מרגישים אחריות עמוקה לתרום לפתרון הסוגייה המטרידה והדחופה של אלימות בבתי הספר".

פועל בניין בקריית מלאכי, 2017
אילן אסייג

עוד סוגיות מטרידות

עם כל ההבדלים בין בתי ספר בארצות הברית לבין אתרי בנייה בישראל, הבדל הגדול יותר הוא בין הפגנת האחריות, האכפתיות וההתייחסות לסיוע של האיגוד האמריקאי לבין טמינת הראש בחול, האדישות וההסתגרות של מקביליו בישראל. השתיקה הרועמת ביותר היא ללא ספק זו של התאחדות האדריכלים ובוני הערים בישראל, גוף מרכזי בתחום המייצג אדריכלים באירגונים מקצועים ובוועדות תכנון ורואה עצמו גם כמקדם תרבות אדריכלית, מנסה לפנות לקהלים רחבים יותר ושואף לחיזוק מעמדו בציבור הכללי.

לאחרונה ההתאחדות עוברת תהליך של רענון עם בחירתו לפני כשנה של יו"ר חדש ונמרץ, האדריכל דוד קנפו. בין היתר הוחלף שמו של המוסד מ"עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל", ל"התאחדות האדריכלים ובוני ערים בישראל", כונן קשר רציף בן היו"ר לחברים, התקיים פסטיבל אדריכלות בינלאומי רב־משתתפים ועוד הרבה. יחד עם זאת, שום צעד לא נעשה בעניין גורלם של פועלי הבניין, שהולך מדחי אל דחי, מהרוג להרוג, בשנה קטלנית במיוחד.

להגנתה של הקדנציה הנוכחית בהתאחדות ייאמר שהיא לא המציאה את ההתעלמות מפועלי הבניין ומסוגיות מטרידות נוספות הנוגעות במקצוע, אלא ממשיכה מסורת ממושכת ובלתי מפוארת של הימנעות ממעורבות בתחומים שאמנם אינם מקצועניים נטו אך רלוונטים לתחום ולהשלכותיו על המרחב ועל דייריו, עלינו.

השתיקה בסוגיית פועלי הבניין היא רק סימפטום אחד לתופעה. בולטת ביותר היא ההסתגרות הסטרילית של הקהילה מכל מה שמריח מ"פוליטיקה". זאת חרף העובדה שאין עליה עוררין שתכנון ואדריכלות הם הזרוע המבצעת של החלטות פוליטיות, במיוחד בישראל. בהתחלת המילניום נקרתה לקהילת האדריכלים הזדמנות להישיר מבט לקשר האמיץ שבין שני התחומים, אדריכלות ופוליטיקה, בתערוכה "כיבוש אזרחי" שאצרו האדריכלים רפי סגל ואיל ויצמן בהזמנת עמותת האדריכלים — היום כאמור התאחדות האדריכלים. התערוכה, שהמחישה כיצד האדריכלות והתכנון פועלים בשירות מדיניות הכיבוש, צונזרה ובוטלה. עולם האדריכלות נותר גם אחרי ההחמצה הטראומטית בתוך גבולות ההכחשה.

המסורת נמשכת גם לימינו אלה. חוק הלאום שעורר סערה במגזרים שונים ומגוונים בציבוריות בישראל הותיר את קהילת האדריכלים והמתכננים אדישה כתמיד. גם הסעיף בחוק הקורא לעידוד בנייה ליהודים בלבד במדינת ישראל — שמאז הקמתה לא נבנה בה שום יישוב ערבי חדש ואלה הקיימים סובלים מתת־תכנון כרוני — לא הוציא מפגינים מהמשרדים ועבר מתחת לרדאר. גם הפעם איגודי האדריכלים לא מצאו לנכון לארגן מחאות משלהם או להצטרף להפגנות ולהציב על הבמה את האפליה התכנונית שנהפכה למעוגנת בחוק. גם ההזדמנות הזאת למעורבות הוחמצה.

בקהילת האדריכלים נשמעות בשנים האחרונות קובלנות על שחיקה ביוקרתו של המקצוע ודחיקתו מעמדה של השפעה אמיתית על עיצוב פני הנוף הבנוי. לא מן הנמנע שאחד הגורמים לכך הוא הדרתם העצמית מסוגיות אזרחיות שעל הפרק, המותירה אותם מחוץ לשיח הציבורי. שותפותם לתכנון כושל המשחית דור אחרי דור את פני הארץ הוא אולי פועל יוצא מהחולשה הכללית. בנושאים רבים קולם של המתכננים והאדריכלים היה יכול להיות רלוונטי בהרבה מזה של אמנים או סופרים. צריך רק להשמיע אותו ברמה. פועלי הבניין תחילה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו