בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שכונה להשכיר

האם הכסף יכריע את קסמה של השכונה האמריקאית־גרמנית בת"א?

המושבה האמריקאית־גרמנית בת"א החליפה דיירים רבים ב–150 השנים האחרונות: אמריקאים, גרמנים ובריטים. כעת משתלטת עליה אוכלוסייה חדשה: העשירים

11תגובות

בצפון יפו, מעט דרומית לנוה צדק, במובלעת כמעט חשאית בין רחוב אילת לדרך שלמה, נמצאת המושבה האמריקאית־גרמנית. היא הוקמה ב–1866 עם הגעתם של 156 חברי כנסיית המשיח, מתיישבים נוצרים אמריקאים נחושים, שהפליגו לנמל יפו בעקבות הכומר אדמס. החברים קבעו את מושבם בבתי קבע בשכונה, ושאפו לחיות ולהכשיר שם את הדרך לבוא מלכות שמים, תוך יישוב הארץ ועבודת האדמה. בחלופת מכתבים ידידותית בין המתיישבים החדשים ליהודים תושבי יפו, מפצירים בהם הנוצרים להגיע לחיות לצדם ו”אם אפשר הדבר, הביאו אתכם גם פרות להניק”.

המושבה היתה כשלון גמור. לא חלפו שנתיים ומרבית תושביה חלו, מתו או נסו על נפשם. הקבוצה המצומצת שנשארה ביפו תוארה בספר מסעותיו של הסופר מארק טווין: “ביפו השארנו את מר אדמס, אשתו ו–15 עלובים שלא רק כסף חסר היה להם, אלא לא ידעו לאן לפנות וללכת”. עם הסתלקם של האמריקאים נכנסו לצריפיהם הטמפלרים, שהקימו להם בתים חדשים וכנסייה וביססו במושבה קהילה משגשגת, עם בתי מלון וגינות. במלחמת העולם השנייה הם הוצאו מהמושבה על ידי הבריטים, ששכנו בבתיהם, ומאז קום המדינה חיו בה בעירוב יהודים ונוצרים.

בשנים האחרונות סבלה השכונה מהזנחה ומפשיעה, ולמעט תושביה הוותיקים התגורר בה רק קומץ משוגעים לדבר. “הסביבה נראתה לי גבעה קסומה, כל המקום קסום, זו היתה התרחקות מהעיר”, נזכרת הפסלת סופי יונגרייז, שהעתיקה לפני 13 שנים את ביתה ואת הסטודיו שלה לאחד מבתי המושבה המקוריים. היא מספרת כי המגורים במקום התבררו כבחירה לא פשוטה, והשכונה סבלה מפריצות, ונדליזם ופלישות לא חוקיות לבתים נטושים. “אז זה היה כמו המערב הפרוע. היה פה מפעל לא חוקי והכל היה מלא ערימות של גלגלים וקבוצות של חוליגנים שהיו שורפים את הגלגלים ועשן שחור שאי אפשר היה לראות מטר”.

האורחים הבודדים שהזדמנו לסביבה היו הסועדים של מסעדת קרן האגדית, שפעלה במבנה משומר בפאתי המושבה, אך אלו סעדו ושבו לבתיהם מבלי להקדיש למושבה מחשבה נוספת. בימים אלו הולך ונשלם פרויקט מגורי היוקרה “The Village”, שנבנה על שטח בן שלושה דונם בצדה המערבי של המושבה. בינואר הקרוב יאוכלס קומפלקס הדירות, הכולל שלושה בנייני מגורים בני שתי קומות ועליית גג, המקיפים רחבה ציבורית. המבנים תוכננו ברוח התקופה ההיסטורית וחזותם מלאה כוונות טובות להשתלב ככל הניתן בבתי המושבה הקיימים, באמצעות מרפסות עץ בהירות הצמודות לחזיתם החיצונית, גגות רעפים ותריסי עץ חיצוניים להצללת חלונות מפרופיל ברזל בלגי.

יעל אנגלהרט

מאחורי החזית מחולק הבינוי ל–23 דירות דופלקס הנבדלות זו מזו בצורתן ובגודלן, כאשר לתחתונות גישה לגן ומרתף והעליונות נהנות מעליית הגג. בקומת המרתף, נוסף לחניה, מוצעים לדיירים בריכת שחייה, חדר כושר, ספא, סאונה וחדר יינות. את הפרויקט תיכנן משרד קימל־אשכולות שבבעלות בני הזוג איתן קימל ומיכל קימל־אשכולות ושני השותפים שחף זית ואילן כרמי. “לקחנו את האדריכלות המסורתית של המושבה ונתנו לה פרשנות יותר מודרנית”, אומרים האדריכלים. “מצאנו לנכון לתת כבוד לשפה הקיימת ולהמשיך לעבוד בה”.

מהבחינה היזמית, לסגנון הנוסטלגי של הפרויקט יש יתרון משל עצמו. “שואלים אותנו אם הבניינים שלנו לשימור, שזו בשבילנו המחמאה הכי גדולה שיכולה להיות”, מודה יזם הפרויקט דרור קורן, שרכש את המגרש ב–2007 מקבוצת רכישה שיזמה את הפרויקט. קהל היעד, איך לא, הוא אוכלוסייה אמידה, כזאת שיש לה די כסף לקנות דירה במגדל יוקרה אך חולשה מסוימת לסביבה הפסטורלית.

“יש פה טוויסט אחר”, ממשיך קורן, “לכן אמרנו שנוכל למכור גם את המושבה ההיסטורית וגם את הבניינים ברוח ההיסטורית. הבתים מבפנים הם כמו וילות, עם הפאר של היום, ומבחוץ משדר מושבה”. באתר האינטרנט השיווקי של הפרויקט נעזרים בהשוואה המתבקשת לשכונת נוה צדק הסמוכה, ובפיתוח הכיכר הציבורית במקום ניכרות השפעות ממתחם כמו סוזן דלל, אבל לדברי קורן, למתחם החדש יש בסיס טוב יותר, בהיותו מבודד כמו אי פרטי מצד אחד, ומהצד השני צמוד לכרך ההומה.

“אחד הקבלנים אמר לי שהבית שלי מכר את כל הווילג’ עוד לפני שהם אפילו בנו, כי זה מראה נוסטלגי כזה של כפר אז אנשים יכולים לדמיין לעצמם”, מספרת יונגרייז, שביתה גובל בפרויקט החדש באופן כל כך צמוד עד שכמעט נתפש כחלק אינטגרלי ממנו. ההיצמדות הזו גובה מחיר יקר, הן מבחינת האיום החדש על הפרטיות, ובמיוחד במאבק לא נעים בלשון המעטה עם יזמי הווילג’, שלדבריה דרשו בזמנו שתאטום את החזית המערבית של ביתה, הגובלת בפרויקט, כדי שיוכלו למשוך את הבנייה החדשה עד שכמעט תיגע בבתים מסביב.

יעל אנגלהרט

לעומת זאת, בעליו של בניין אבן מקורי ונטוש שבולט לתוך הקומפלקס החדש התעקש שלא למכור אותו ליזמי הווילג’ - רק כדי למכור אותו במחיר גבוה יותר וליהנות מהתנופה הנדל”נית שיצר הפרויקט החדש. למעשה, המחיר שאליו האמיר הנכס המוזנח היה כה גבוה שהיזמים של הקומפלקס כבר לא יכלו לממן את רכישתו. בשנים הקרובות ימשיך המבנה המתפורר לבלוט בין הבתים החדשים. “אפשר למתוח עליו בדים עם ציור של הבניין המשומר”, מתבדח קימל, ומזכיר את אזור מערב ברלין, שם הוצבו חזיתות מצוירות בחזיתות מבנים ששיקומם התארך על מנת לייפות את הרחוב.

גם במבנים החדשים ניתן לחשוד שמדובר בחזיתות מצוירות, עם מיטב האלמנטים ה”כמו” כפריים, ה”כמעט” נאיביים. “זה בסדר מבחינתנו שזה מעלה שאלה אם זה בניין קיים או מבנה לשימור”, אומר קימל. “אם היינו בוחרים ללכת בשפה אחרת מה היה נשאר מהמושבה? כמה בתים קטנים?”.

אך ניתן להשתלב בסביבה קיימת גם באמצעות חדשנות עיצובית ולאו דווקא על ידי התחקות אחרי הקיים. למשרד קימל־אשכולות לא חסרה היכולת לייצר אדריכלות נועזת באמצעות שימוש בחומרים עדכניים, כפי שבאה לידי ביטוי בבית הלוחם בבאר שבע, פרויקט עליו זכו בפרס רכטר ב–2010, או במרכז דילר באוניברסיטת בן גוריון. “למרות שאנחנו תמיד רוצים להשאיר את החותם ולעשות מה שאנחנו מכירים ואוהבים, כאן צריך להרגיע”, טוען זית.

“מבחינת הצורה והכל הווילג’ באמת משתלב טוב מאוד בבתים הקיימים”, מודה יונגרייז, שכמו גורמים אחרים לא חוסכת בתלונות על מתחם קרן ההולך ונשלם בפינת הרחובות אורבך ואילת, בניין המיועד גם הוא למגורי יוקרה בגובה שבעה־שמונה קומות. תמר טוכלר, מנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרים, אומרת כי “המושבה היא אחד מהאתרים החשובים בארץ, ובמשך השנים היו בו פעילויות ציבוריות למען הצלת מבנים ופעילויות אכיפה. במסגרת העבודות בולטים שני פרויקטים, כאשר פרויקט הווילג’ מאוד מתחשב בסביבה, ואילו מתחם קרן הוא מאסיבי ואלים”.

“חשוב להיות קשוב ולכבד את הרקמה שאתה נמצא בה”, אומר קימל. “אם אתה בונה בניין שאין סביבו קונטקסט בנוי ברור - אז סבבה, שם אפשר לעשות מה שרוצים. אני חושב שקצת חסרים בין נופי ארצנו מקומות שהקונטקסט שלהם טוב, ובמושבה האמריקאית יש כזה שכיף היה לעבוד אתו”. עם זאת, בשכונה המצטופפת מסתמן מחסור בפונקציות ציבוריות, מה שיכביד על התשתיות באזור.

פרויקטים חדשים המיועדים לאוכלוסייה אמידה - בין שהם משתלבים היטב במרקם הקיים ובין שהם מאפילים עליו - נוטים לזרז תהליכי ג’נטריפיקציה, דוחקים את שכבת האוכלוסייה הקיימת, משנים את אופי השכונה וסוחטים עד תום את הפוטנציאל העירוני הטמון בה. “הפוטנציאל מאוד קטן כי המושבה עצמה קטנה”, מודה קימל־אשכולות, “זה בסך הכל שני רחובות. היא כבר מימשה את עצמה”.

מוקדם לקבוע את השלכותיה של הבנייה. בינתיים, בצהרי היום הפועלים עוזבים והסביבה ממשיכה להיות שקטה. “השאלה מה יקרה כשכל כך הרבה אנשים יעברו לגור פה”, אומרת יונגרייז. “זו אוכלוסייה לגמרי אחרת ממי שהיה פה קודם”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו