מי יציל את המרכזים הוותיקים של הערים - ישן-חדש - הארץ

מי יציל את המרכזים הוותיקים של הערים

המרכזים הוותיקים של הערים מתרוקנים מיושביהם. דוד קנפו, שמשרדו קנפו כלימור קיבל לאחרונה את פרס אילון לאדריכלות אורבנית, מציע מנגנון מסודר לחידוש מרכזי הערים כדי להקנות להם זהות חדשה ולא להפקירם לידי יזמים פרטיים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קשת רוזנבלום

מחסן הקירור המתפורר בנמל חיפה ניצב במשך עשרות שנים לצד מבני תעשייה שהיו, בדומה לו, מגושמים, עזובים ומוזנחים. משנות ה-90 נצבעו קירותיה של הקופסה האטומה בשחור, כאשר זו הוסבה למועדון לילה – פונקציה שהלמה את אופיו של המבנה וריחוקו מאזורי מגורים. משזה ננטש, לא הותיר אחריו ערך כלשהו, פרט לתעלות קירור, במות ריקודים ושלט כניסה שעליו חקוק שם המועדון, “TROY”, באותיות מדממות, מלווה בשני פסלי גלדיאטורים.

אולי זולת הפסלים המגוחכים, אין מדובר בסיפור יוצא דופן: הארץ מלאה ב"חורים שחורים" מעין אלו, חלקי עיר שלמים שננטשו ובעקבותיהם אזורי מלאכה לא מתפקדים. האוכלוסייה המזדקנת של אזורים ששיגשגו עד לא מזמן, המרכזים הוותיקים של הערים, עוזבת או מועזבת, בתי ספר עומדים ריקים, הפארקים מתייבשים ואזורי התעשייה נהפכים למצבור אסבסטונים. המשפחות הצעירות מעדיפות לפנות לשכונות מגורים חדשות בקצוות הערים – וכתוצאה מכך מרכזן של אלו מתרוקן מתוכן.

הקמפוס האקדמי כרמל בחיפה. עבודה בכלים קיימיםצילום: עמית גרון

לפני כמה שנים, כאשר החלה הבנייה בקמפוס הנמל, הציע משרד האדריכלים קנפו־כלימור, שנשכר על ידי יזמים שרכשו את הנכס, לעשות במבנה שימוש חוזר ולהתמקד בשיקומו ובהתאמתו לצרכים החדשים – של קמפוס אקדמי. התוצאה היא בניין כמו־חדש, נקי ופונקציונלי – גרוטאה שהוסבה לבניין מתפקד תוך שימוש יעיל בקונסטרוקציה המקורית ובמעטפת שנותרה. הדבר הבולט ביותר בבניין המחודש הוא חזית הזכוכית הצבעונית, המעוטרת בפרצופיהם של אושיות תרבות – טרנד מאוס למדי, אך עם זאת תורם מידה מסוימת של עדכניות למרחב העזוב.

לפני כחודש וחצי הוענק לצוות האדריכלים (תגית כלימור, דוד קנפו, אריה חיון ואורי הלל) פרס אילון לאדריכלות אורבנית על ידי עיריית חולון. ועדת הפרס, המחולק אחת לשנתיים זו הפעם השביעית, התמקדה בנושא ההתחדשות העירונית – פרויקטים של עיבוי, פינוי בינוי ותמ"א 38. ההתמקדות בנושאים הללו השנה הגיעה מטעמים מובנים שצצו בעקבות מחאת הדיור והתעוררות מעמד הביניים, אך בעבור קנפו מדובר רק בדוגמה מייצגת של מהלך עירוני שהוא קרדינלי למדינה כולה.

"כמעט בכל יישוב המרכזים העירוניים הם דלילי בינוי, כי כאשר בנו אותם בשנות ה-50 וה-60 הקרקע פה לא היתה כל כך יקרה", הוא מסביר. "ואז פתאום אתה מוצא את עצמך במרכז העיר עם שיכוני רכבות כאלו מרווחים, שגם אם היום תכניס בין אחד לשני ארבעה בניינים לא יקרה כלום". לדעתו, דרך מציאת מנגנון מסודר לחידושם של מרכזי הערים אפשר להקנות להם זהות חדשה – דבר שאינו מתאפשר במציאות הכלכלית העכשווית, הנשלטת על ידי הסקטור הפרטי: "אי אפשר להפקיר את זה לידי היזמים. אלו יעשו כמה פעולות נדל"ניות בתל אביב, אבל כשעוזבים את המרכזים – אין להם כל תמריץ לפתח משהו שאין בו ערך קרקע ממשי". כתוצאה מכך, שוב פעם, מרכז הארץ מתחזק, והפריפריה – נחלשת.

"הכלכלה היא שחקן מרכזי פה", מסכימה ד"ר מירב אהרון מהטכניון. "אם לא יהיה איזה מנוף כלכלי שיביא את היזמים והרשויות להשקיע באזורים הללו – זה לא יקרה". אהרון, סוציולוגית אורבנית (תחום הקושר בין מדעי החברה לעולם התכנון העירוני והאדריכלות), מספרת שהקריאה לחזור לחלקים הוותיקים של העיר נעשית על ידי הסוציו־אורבניסטים עוד משנות ה-60 של המאה ה-20. במאמר מכונן שפירסם הסוציולוג הארווי מולוץ' ב-1976 בירחון האמריקאי לסוציולוגיה, הוא טבע את המונח "העיר כמכונת פיתוח", שמתייחס לסקרנות ההמונית ביחס לאזורים החדשים והפחות מיושבים של העיר, תוך נטישת האזורים הישנים – והדינמיקה הכלכלית שנוצרת בעקבות זאת.

דוד קנפו (מימין) ותגית קלימור מקבלים את פרס אילון. מנגנון מסודר לחידוש מרכזי הערים צילום: אלי נאמן

כיום, גם בערים שלהן כמות אדירה של עתודות קרקע לפיתוח, כמו חדרה ואשדוד, מתחילים לראות את הסוף. בחולון יופקדו בקרוב התוכניות על עתודות הקרקע האחרונות של העיר – ויותר ערים מתחילות להסתכל פנימה. "אני משוכנע שערים כמו קריית גת, אופקים, נתיבות ושדרות יכולות לקבל מבט תכנוני חדש דרך הזווית של התחדשות עירונית, ודרך זה להפוך את המקומות הללו לכאלו שימשכו אוכלוסייה, תעסוקה וייזום", אומר קנפו. הוא מציע הקמת מנגנון בשותפות הרשויות המקומיות והמדינה שיגייס מימון מסוים כדי לתכנן מחדש את מרכזי הערים.

המנגנונים הקיימים בימינו עדיין נתונים תחת בחינה – כשלכל אחד יתרונות וחסרונות משלו, ואף אחד מהם אינו יכול להיות מוחל בצורה גורפת על עיר כלשהי. "אין אותו כלי לכל בעיה – וגם אסור לעבוד עם נוסחאות", אומרת האדריכלית גנית מייזליץ כסיף, שהיתה חברה בוועדת הפרס. "התחדשות עירונית - זה לא אומר בהכרח תוספת זכויות, אף כי לפעמים זה כלי נפלא שמאפשר לפתור בעיות". את הפרויקט של הקמפוס האקדמי כרמל היא רואה כסמן של "מגמה ברוכה, דוגמה טובה לעבודה בכלים קיימים – תוך יציקת תוכן חדש באמצעים יחסית פשוטים וזמינים".

משרד מייזליץ כסיף זכה ב-2009 בפרס רכטר על תכנון המרחב הציבורי של נמל תל אביב המחודש. למרות תוכניות קודמות שעמדו על הפרק בעשרות השנים שקדמו לפרויקט, החידוש שבוצע בסופו של דבר – תוצר של איחוד חברת הנמל עם הרשויות השונות ובעלי העסקים – לא גרר עמו תוספת של זכויות בנייה. נוסף לכך יתרון המהירות – העדר הצורך בשינוי התב"ע מייצר שינוי זריז תוך פעולה פשוטה, זריזה, ורגישה לאתר הספציפי.

אף שבאופן פרטני, פרויקטים מקומיים כמו זה של המרכז האקדמי כרמל או נמל תל אביב זולים יותר לביצוע וכן אקולוגיים, הם מיועדים לצורכי בילוי ופנאי, ואין זה פתרון שיכול להתאים לשכונות מגורים – ומובן שלא לעיבוי הצפיפות הקיימת. לכך מיתוספת העובדה שראשי הערים, שמכהנים בקדנציות קצרות, מעוניינים לפתח פרויקטים שישאו פרי מהר ככל הניתן – וליהנות ממסי פיתוח תשתיות ומזינוק בגביית הארנונה. זאת, לעומת פרויקטים נקודתיים המטופלים באמצעות פינצטה, ומערבים מספר גדול של מתכננים שאין עליהם שליטה.

כוח והשפעה יש בעיקר לפוליטיקאים, כמו לאלו שהתיימרו להחזיק בקלף החברתי בבחירות האחרונות. "פרויקט שיקום השכונות של בגין בזמנו עלה הרבה כסף והתמקד בנאיביות מסוימת באסתטיקה, קצת חינוך וקצת חברה", אומר קנפו. "אבל היום אנחנו בוגרים את הפרויקטים הללו ואנחנו מבינים את הצרכים החברתיים שלהם". לעומת זאת, פרויקט עיבוי כמו תמ"א 38 יכול להתאים בעיקר בערים שבהן כבר קיים ממילא ביקוש לנדל"ן. "הכלי הזה יפרח בערים שבהן הרשות מקדישה הרבה תשומת לב להסברה ולהפגת חששות", מסבירה אהרון.

מצד אחר, בשכונות שהידרדרו ונמצאות בנקודת השפל שלהן קשה מאוד לחולל שינוי, תחת עוינות וחשדנות. "הרבה פעמים באות קבוצות של צעירים וסטודנטים – ראו את זה המון סביב המחאה החברתית, עם המון כוונות טובות ואור בעיניים – אבל האנשים בשכונה כבר במקום אחר מבחינת אמון בעצמם ואמון הדדי", מוסיפה אהרון. הרצון בשילוב צעירים בשיקום שכונות, בהם אמנים המתגוררים בלופטים, הוא לא רק קלישאה שחוקה אלא גם חזון חסר שאר רוח – לוקה ברומנטיקה, באוריינטליזם ובנצלנות.

ברמה הארצית, תמ"א 35 (תוכנית המתאר הארצית), שאושרה על ידי הממשלה ב-2005, התמקדה בחיזוק ארבעת המרכזים המטרופוליניים הגדולים - אלו הסובבים את תל אביב, חיפה, באר שבע וירושלים. זאת, כדי לתת מענה לצורכי הבינוי – תוך שמירה על רצף השטחים הפתוחים שבין הערים ועל עתודות הקרקע. קנפו אינו בטוח שהמודל הזה מתאים לישראל: "הרעיון הזה יכול להתפרק, ומה שיישאר – תל אביב, תל אביב, תל אביב, קצת באר שבע עם מעבר הצבא לדרום, חיפה תמשיך להיאבק עם עצמה וירושלים – עם הבעיות הפוליטיות והדמוגרפיות שהיא גם ככה תקועה בהן". לדעתו, רק פרויקט לאומי יוכל לתת את הדחיפה הנחוצה למרכזי הערים הבינוניות. "זה לא פרויקט פשוט אבל יש לו פוטנציאל עצום – ובכל אופן הוא הרבה יותר פשוט מאשר לבוא ולמתוח עוד תשתיות ולהכשיר שדות חקלאיים לשכונות חדשות", הוא אומר.

הדיון המקומי מצטרף לזה העולמי העוסק גם בהיבטים הירוקים של העירוניות, כמו תנועת הניו־אורבניזם – המקדמת יצירת שכונות נגישות להולכי רגל, שמערבות מגורים יחד עם מקומות עבודה ועסקים מקומיים, מעין תופעת נגד לערי הלווין ולגלובליזציה המאחדת. אהרון מציעה רעיון לאסטרטגיה נוספת לשיקום מרכזי הערים: על כל אקט של פיתוח שייעשה על מגרש חול, ייעשה אקט של פיתוח והתחדשות עירונית. "בתמורה לבנייה על מגרש המשחקים האהוב על היזמים – המגרש הריק, הם יצטרכו לשתף פעולה על מיזם פיתוח, שהוא קצת פחות רווחי, אולי יותר מורכב, מצריך יותר מתווכים ומגשרים ומתורגמנים עם האוכלוסייה – אבל הוא חשוב".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ