מטלית
 שלא כולה תכלת

ניקוי יסודי הוא לא רק מנת חלקן של עוזרות בית, והוא לא רק הפעולה שעומדת במרכז ההכנות לחג הפסח. אמנים כמו סופי קאל, שנטל אקרמן, ג’ף וול ורבים אחרים הצביעו על ההיבטים המגדריים, המעמדיים והגזעיים של הניקיון ועמדו על הקשר בינו uבין האמנות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב

"מוזר, ואולי בעצם לא מוזר בכלל, איש אינו מדבר עוד על ‘הפוליטיקה של הבית’", כותבת ברברה ארנרייך במאמרה “עוזרת לפי הזמנה” בספר “האשה הגלובלית” (בעריכתה ובעריכת ארלי ראסל הוכשילד, בבל, 2006). "הדרישה ל'דמי עבודת בית' שוב אינה מסוגלת לגרום לקיטוב בכנסים פמיניסטיים; היא הידרדרה למעמד של קוריוז".

ארנרייך מסבירה בפשטות מדוע נהפכה עבודת משק הבית משדה מאבק פמיניסטי לקוריוז – כי חוקרות פמיניסטיות רבות משתייכות כעת למעמד המעסיקים ו”יש להן” עוזרות בית. “יחסי גברת־עוזרת” היא קוראת להם, בפרפראזה ברורה על יחסי האדון והעבד. מעצבי דעת קהל ויצרני תרבות, פרופסורים, סופרים, עורכים, ידוענים ושאר מקבלי החלטות כבר לא רבים מי ירים את הגרביים, עניין שהיה לפנים סמל לדיכוי המגדרי, טוענת ארנרייך, כך שבכלכלה העכשווית עבודת משק הבית - שהיתה לפנים "התגלמות סימבולית של היחסים בין המינים", שבהם "יהירותו של אדם אחד, או אדישותו או קוצר הזמן שלו, נעשות הסיבה המיידית לעמלו של האחר", עבודה זו נהפכה למוסווית. מיקור החוץ של עבודת הניקיון (יש מי שיקרא לו “העבדות החדשה”) מטשטש את הבית כשדה מאבק מגדרי ובונה אותו מחדש כאתר מורכב ומאתגר של פוליטיקת גזע ומעמד.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ