שומרי הסף של האמנות הישראלית

הם היו מהאישים הבולטים, הדומיננטיים ואף הדורסניים שפעלו בשדה האמנות הישראלי. סדרת פגישות של רפי לביא ואדם ברוך, שתמליליהן נמצאו באחרונה, שופכת אור על יחסיהם הסבוכים. מה היה סוד כוחם, עד כמה שרדה השפעתם על התרבות המקומית ולמה לא קמו להם יורשים?

אלי ערמון אזולאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אלי ערמון אזולאי

"האימאג' החיצוני שמלבישים הוא ‘יאללה, שתהיה פה מלחמה, שיהיה מעניין’. משעמם, אנחנו עיר קטנה, כל אחד מכיר את השני אז אם איזה יום עובר ואין משהו, זה משעמם כבר. אנחנו מלאי פניצילין של שערוריות, לא רק בתחום האמנות. אני חושב שכך גם רואים את היחסים ביני ובינך".

דברים אלה אמר רפי לביא לאדם ברוך בשיחה שהתקיימה בביתו בסוף שנות ה-80 בעת עבודה על ספר משותף - פרי החלטתם של השניים, מהאישים הבולטים, הדומיננטיים ואף הדורסניים שפעלו בשדה האמנות הישראלי, לנפץ את החומות וההבדלים שחצצו ביניהם. אבל הספר לא יצא לאור. הקלטות של 30 שעות שנמצאו לאחרונה בעיזבונו של ברוך מלמדות כי איש מהם לא היה מסוגל לפנות די מקום לאחר. השיחות חושפות את השניים כמייצגיהם של שני מחנות חזקים וסותרים, בעלי קווי דמיון לא מעטים באישיותם. המפגש ביניהם מזמן דיון השוואתי וניסיון ללמוד כיצד נבנתה האישיות התרבותית של כל אחד מהם, היכן הצטלבו או התנגשו, מה היתה השפעתם ומה נותר מן המבנים שיסדו בשדה האמנות המקומי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ