100 שנה לרדי־מייד |

הציור מת, יחי המלך החדש

“זה סופו של הציור”, אמר לעצמו מרסל דושאן כשהביט במדחף של מטוס בסלון האווירי, ומכאן המשיך לעבודת הרדי-מייד הראשונה, גלגל האופניים. מאז 1913 לא פסק הניסיון להבין אם מהפכת הרדי-מייד היא אמנות או אנטי־אמנות ומה טיבו של האמן הזה, שבסך הכל בא לשחק

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

"מעולם לא הצלחתי למצוא לרדי־מייד הגדרה או הסבר מספקים", אמר דושאן בראיון לקתרין קו (Kuh) ב-1962. הרדי־מיידס הם חפצים המצויים בתווך שבין עולם הסחורות, שכיות־החמדה והאובייקטים האמנותיים, תווך הזקוק לתיאוריה מפשרת. הם מקוריים אבל עוסקים בשכפול, מפגינים סגנון וטעם ייחודיים אך יוצאים חזיתית כנגד עקרון הטעם, יכולים להתקיים רק במרחב המוזיאלי אך מעידים כנגד הדוקסה שלו, ובעצם לא התקבלו לתוככי שפת האמנות ונשארו כברואי־סטודיו, שבעצמו הפך למוזיאון חלופי. אין להם ערך והם חוללו את אחד הדיונים המרתקים בסוגיית ההתקבלות וקביעת הערך, ההחתמה והקאנוניזציה. מעולם אפילו לא הוכרע מבחינה תיאורטית אם הם אמנות או תוצר מובהק של אנטי־ארט.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ