למה האמנים הרגישו שהם חייבים לדבר על אריק

מ"אריק אוכל ילדים" המצונזרת של דוד ריב, דרך היצירות הביקורתיות של 
גרשוני ותומרקין וזו המגוננת של ליפשיץ, ועד מיצב מכשירי־ההנשמה שחולל סערה. האם הדיבוק לשרון באמנות הישראלית ביטא עמדה אוטונומית או הערצת כוח סמויה?

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גליה יהב

האמנות הישראלית עשירה באופן מפתיע בייצוגי מנהיגים, ראשי ממשלות, שרים ופוליטיקאים. כמעט בנוסח הרווח במדינות בהן המשטר אינו דמוקרטי ודיוקן המנהיג נכפה על העם. בגין, רבין, בן גוריון, גולדה ודיין, משה קצב ואפילו ציפי לבני ולימור לבנת - כולם זכו לפארודיות אמנותיות על דיוקנם. לא תערוכה אחת ולא שתיים הוקדשו לתימת המנהיגות בדגש על אנשי השלטון עצמם. אולי זו תגובה על פולחן האישיות של המנהיג, על תרבות איקונות רודנית, אולי זו הזמינות - דמותם החולשת, יותר מאשר דבריהם ומעשיהם, נהפכת לגילום של שרירות הכוח, של הריבון. ואולי זה דווקא מעיד על חוסר ההצלחה של האמנות לייצר שיח ביקורתי של ממש: הפוליטיקאי מועלה על המוקד במקום הפוליטיקה שלו, נוצרת קריקטורה של האיש במקום דיון במה שעשה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ