למה עולם האמנות הישראלי הדיר את האמנית לאה גרונדיג?

ללאה גרונדיג הייתה קריירה אמנותית משמעותית בגרמניה וסיפור חיים שכולל אדיקות קומוניסטית, בריחה ממחנה ריכוז ועלייה לארץ. מדוע, אם כן, לא התקבלה לקליקת האמנות המקומית של שנות ה-40? תערוכה חדשה במוזיאון פרסלר מנסה לענות על השאלה הזו

גליה יהב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

גדעון עפרת פותח את מאמרו בקטלוג תערוכת גרונדיג שאצר, במלים: "שאלה מטרידה היא, הכיצד זה שאמנית רישום ותחריט פנומנלית כלאה גרונדיג לא הוזמנה לשמש מורה מרכזית ב'בצלאל החדש" במהלך שהותה בארץ?" וכך גם פתח את ההרצאה שנשא ביום עיון לכבודה.

התשובות לשאלה רבות אך כולן חלקיות, לא מפייסות את הדעת, במיוחד כשמתבוננים ביצירות הרבות (מתחילת שנות השלושים ועד סוף שנות הארבעים), למעלה ממאה, המוצגות כעת במוזיאון פרסלר בסיוע קרן רוזה לוקסמבורג (נעילה ב-11.11), קצתן באיכות שלא נופלת ממיטב תחריטי האקספרסיוניזם של בין שתי מלחמות העולם. גרונדיג חיה בישראל בין השנים 1949-1940 ואחריהן שבה לדרזדן הולדתה, שם עשתה קריירה אמנותית משמעותית והייתה לאשה הראשונה שקיבלה תואר פרופסור באקדמיה לאמנויות בעיר ב-1949, הייתה חברה מן המניין באקדמיה לאמנות במזרח גרמניה, נשיאת איגוד האמנים שקיבלה אף פרסים לאומיים ואת אות קרל מרקס. לכאורה סוף טוב לסיפור חיים עתיר תהפוכות וקשיים, אבל השאלה של אי התקבלותה לבון־טון האמנות הישראלי של שנות הארבעים, לצדה שאלת השמטתה מהזיכרון הישראלי הקולקטיבי עד היום, בעינה עומדת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ