שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תערוכה

האמן, האספן וערך הנדל"ן: על התערוכה "הובי"

יחסי אמן־אספן, הקשרים העסקיים של חברי דירקטוריון מוזיאון תל אביב והשפעת מצב הנדל"ן בדרום העיר על האמנות — אלה הסוגיות שבוחן ישי שפירא קלטר בתערוכתו "הובי". פרובוקציה? לאו דווקא

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

את מספר התערוכות העוסקות בשדה האמנות המקומי מן ההיבט הסוציולוגי הביקורתי אפשר למנות על אצבעות יד אחת ולהישאר עם עודף. בישראל אנחנו תמיד הרבה לפני השיח הזה, תחת משטר ההפשטה הלירית והאירוניה הפוסט־מינימליסטית, או הרבה אחריו, מפטירים בזעף "נו, שוב פעם פוקו", כאילו מדובר בנודניק שלמד אתנו ביסודי.

כאן, כשאומרים רפלקסיה מתכוונים לערכים אמנותיים כגון עיסוק בחלל, בחומר, בצורות, במתחים בין אלה, או בסמלים פרטיים של שפת האני. או תערוכות שלכאורה עוסקות באידיאולוגיה ובהיסטוריה ובפועל נסובות על הנרטיב של הקולקטיביות (הציונית) ומה שקרה לו. תערוכות אוי אוי אוי בלי שמות, בלי אצבע מאשימה, שמובלעת בהן הטענה שלפיה תהליכי הפרטה, הסללה, כיבוש, ג'נטריפיקציה, הם כוחות טבע. היו פועלים פלסטינים, באו תאילנדים, היתה עיר לבנה, צצו מגדלים, היה רכס כורכר והנה טיילת, היה צנע וכעת גבעת עמל. מצביאים דגולים פרשו ועשו לביתם אי שם באפריקה והנה "בעיית הפליטים" בדרום תל אביב, באזור שתיכף יימחה מעל פני האדמה וייבנה מחדש "לתועלת הציבור".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ