מבולבל, מתיש ואמורפי: ביקור בתערוכה של ניר סגל

המבקרים בתערוכה של ניר סגל "כל ההליכונים מיואשים" מוזמנים לעלות על הליכוני כושר שלכל אחד מהם מחובר מיקרופון. אלא שהניסיון ליצור חיבור מעניין בין הליכה לדיבור אינו עולה יפה

גליה יהב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

לפני מאה שנה, במסגרת "קברט וולטר", נהגו הדאדאיסטים להביך את קהלם במיצגים בלתי נסבלים, לא קוהרנטיים, תוקפניים, אדיוטיים וחסרי פשר במכוון. הפרובוקטיביות יועדה לחלץ מהקהל הבורגני תחושות זעם, חוסר אונים, סלידה מהפארודיה על אמנות שצפו בה, ולהפיק קיצוניות. בהשראתם נהגו אנשי קבוצת ה-Black Mask בשנות ה–60 להפריע לאירועי תרבות בניו יורק, כשהם מחלקים להומלסים עלונים והזמנות לאירועים בדויים ומבטיחים להם דרינקים, או שהזמינו אותם לפתיחות של תערוכות ולהשקות, כדי שיסתובבו בקהל וישתו בחינם. בשני המקרים ההיסטוריים האלה ואחרים, המטרה היתה יצירת מתח בין האמן לקהל, שיקוף בוטה וחושפני של ההנחות המוקדמות בדבר איך אמנות אמורה להיראות ולהיות ומי מתאים לה. המקרה השני במיוחד, לועג לפתיחות המדומיינת מצדו של שדה אקסקלוסיבי וסנובי, המשיק אירועים לקהל הרחב לכאורה, שבעצם הינם אירועים מצומצמים לשוחרי תרבות מזן מאוד מסוים.

תגיות:

תגובות