תצלומים יפים ותערוכה מוחמצת: על "סלון נוסטלגיה" של אמיר שרצר

תערוכת התצלומים של האספן אמיר שרצר בתל אביב מזמינה מבט דינמי ומורכב על העבר. חבל שכותרתה, "סלון נוסטלגיה", מצמצמת את המבט הזה לממד אחד מוגבל

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

תערוכתו של אמיר שרצר, "סלון נוסטלגיה", היא תערוכה סכיזופרנית. התצלומים המוצגים בה מרתקים, אפקטיביים, מרגשים, אבל הקונטקסט שבו הם מוצגים, כפי שאפשר להקיש כבר מכותרת התערוכה עצמה, בעייתי, בלשון המעטה. אמיר שרצר איננו צלם. הוא אספן של תצלומים ישנים שצולמו בישראל בעיקר בין שנות ה–50 וה–80, אותם הוא קונה מסוחרי ממורביליה ובשוקי פשפשים. עד כה נהג להעלות דגימות מאוספו לפייסבוק, כשהוא משתמש בהתמצאותו בתולדות תרבות פופולרית ישראלית כדי להצמיד אמינות היסטורית לסיפורים קלילים ומתקתקים שהמציא סביב כל דימוי, שממלאים את המידע הקונקרטי הנעדר ממנו (זהות הצלמים והמצולמים). הוא גם הוציא ספר, "מבט לאחור", באותה רוח. התצלומים של שרצר, כמו גם המוטיבציה שלו כאספן, מכילים רבדים עוצמתיים של תשוקה שחורגים מנוסטלגיה לשמה. הבחירה, במעבר לפורמט תערוכה, להציגם ללא הצ'יזבטים שלו, מדגישה את הרבדים האלה והופכת את התערוכה למשמעותית. מצד שני, המסגור הרעיוני שלה עובד מבלי משים נגד המשמעות שבלבה.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ