התערוכה הפוסטקולוניאלית של הילי גרינפלד סוחרת בתובנות פוליטיות

הילי גרינפלד מספרת את סיפורם של חפצים שנבזזו בעת מלחמה, כדי להציג ניכוס תרבותי של המזרח בידי המערב. אבל התבניות המוכרות של הביקורת הפוסטקולוניאליסטית מחבלות בכוונתה

שאול סתר
שאול סתר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שאול סתר
שאול סתר

תערוכתה של הילי גרינפלד בסדנאות האמנים בירושלים נפתחת בסיפור מעניין. בביקור סטודיו של אחד ממרציה, לנוכח עבודות האמנית, נזכר אותו אמן־מרצה בעבודות אחרות שנמצאות ברשותו כבר עשרות שנים: כמה רישומים ואובייקטים שמצא בבית מצרי מעבר לתעלת סואץ. הימים היו ימי מלחמת יום כיפור, ואותו אמן היה אז חייל צעיר, שבעת כניסתו לאחד הבתים העזובים באזור התעלה צדו את עיניו שני רישומי נוף קטנים, בובת חמור קטנה עשויה מעור וכוס קפה מעוטרת. החייל לקח אותם בכליו, חזר איתם לביתו ושמר אותם בקופסה. כעת, בביקור הסטודיו, החייל שבגר לאמן מוצא דמיון סגנוני בין עבודותיה של גרינפלד לרישומים ולחפצים ההם, וחושף אותם לפניה – אותם ואת סיפור מעשה לקיחתם והחזקתם. מכאן יוצאת גרינפלד למסע של חקירה ויצירה. את ״הצייר המצרי״ אין באפשרותה לאתר – לא היא ולא האמן־המרצה יודעים עליו דבר. אבל את הארטיפקטים שהותיר אחריו, או שנלקחו ממנו, היא מציבה כ״קוד חזותי״ לתערוכה, ומתוכם היא יוצרת שורה של אובייקטים פיסוליים שנעשו בהשראתם – עשרות חפצים קטנים, צבעוניים, יפים, שאותם היא מניחה על משטי תצוגה ״אוריינטליים״. כך היא מעמידה בגלריה דגם של מוזיאון היסטורי או אתנוגרפי, ובו מוצגים מן המזרח מוגשים לעיניו של המבקר הסקרן.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ