ציבי גבע, נציג ישראל לביאנלה לאמנות בוונציה, מסביר למה הוא מתעקש להמשיך לעשות אמנות פוליטית נוקבת

ציבי גבע מייצג עתה את ישראל בביאנלה בוונציה בעזרת טונות של תריסים, צמיגים, סורגים, מכונות מקולקלות ומזרנים אכולים. אחד האמנים הבולטים והפוליטיים הפועלים כיום בארץ מסביר למה אלתור הוא המצב הנפשי של ישראל, מהי הנקודה העיוורת של האמנות המקומית וגם איך קשור בן גוריון להחלטה שלו להיהפך לאמן

שני ליטמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שני ליטמן

מאז שנודע לו לפני כשנה שמשרד התרבות בחר בו לייצג את ישראל בביאנלה של ונציה, ציבי גבע חולם על תריסים. זה גם צנוע, גם מפוכח וגם הולם. המסיבות והכיבודים של הביאנלה בוונציה, שנפתחה לפני חודש וחצי, איכשהו נשארו רחוקים מהתוכניות שלו, הוא אומר, ואולי גם הבין שבגילו ובמעמדו, לא זה העניין.

התריסים האלה שהופיעו בחלום היו המשך ישיר של המציאות שהעסיקה אותו במשך חודשים רבים, שבהם שימשו אותו תריסים, חלונות וקנבסים מוכתמים שמצא ברחוב, להרכבתם של שני קירות גדולים, המוצגים כרגע בביתן הישראלי בוונציה. כל אחד מהקירות הללו מכיל 64 חלקים, ומלאכת הרכבתם היתה מסובכת מאוד, לדבריו, "כמו לפתור קובייה הונגרית", ומאתגרת פיזית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ