שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האמן עדו בר־אל לא מבין למה כועסים על האליטות של התרבות הישראלית

כאחד מאחרוני בניה של אסכולת דלות החומר באמנות הישראלית, חש עדו בר־אל צורך להגן על 
תוקפה ואנינותה, ולא פחות, על האבות המייסדים שלה. לרגל תערוכה רחבת היקף שלו במוזיאון תל אביב, המסכמת כ–30 שנות יצירה, הוא מספר על פשר חיבתו לאיסוף גרוטאות שמהן הוא יוצר את האמנות שלו ומנסה להבין את המחאה המזרחית

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדו בר-אל
עדו בר-אלצילום: קובי קלמנוביץ

"בַּגַטֶלָה" באיטלקית פירושה זוטה, משהו לא חשוב, שטות. הבחירה של עדו בר־אל לקרוא כך לתערוכת היחיד שלו המוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב עומדת בסתירה משעשעת לרצינות של המעמד – תערוכת יחיד גדולה, כחלק מהפרס החשוב שקיבל, פרס רפפורט לאמן בכיר ל–2014.

בר־אל מציג במוזיאון עבודות שיצר בכל שנות הקריירה שלו, מאז 1986 ועד היום. הבגטלות שלו הן מגירות, שלטי חוצות, מתקני תצוגה, דיקטים, מכסי מנוע וחפצים אחרים שהוא מוצא ברחוב בדרך כלל ומצייר עליהם. אוסף של גרוטאות שמקבלות סיכוי לחיים חדשים, כמו צפרדעים שנושקו על ידי נסיך וניצלו מהאבדון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ