בעלת התפקיד העוצמתי ביותר באמנות הישראלית דווקא מתייחסת לעצמה כשוליים

אחרי כמעט שלושים שנה, סוף סוף מתרעננת משרת האוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב. דלית מתתיהו, שנכנסה לעמדה החשובה ביותר בעולם האמנות המקומי, זוכה להערכה רבה ובצדה ביקורת על עמדתה האליטיסטית. מתתיהו מצהירה על זכותה שלה ושל היצירה לשמור על חוסר בהירות

גלעד מלצר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
דלית מתתיהו ***
דלית מתתיהו במוזיאון תל אביב. אי אפשר להגדיר עשייה אמנותית רק דרך פוליטיקת זהויותצילום: מגד גוזני

כשנפגשתי עם דלית מתתיהו בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, שבוע לפני התערוכה הראשונה שהיא אוצרת בתפקידה החדש והמאתגר כאוצרת ראשית לאמנות ישראלית של מוזיאון תל אביב, המקום עוד נראה קצת כמו שם התערוכה באנגלית, Mess. כך תירגמו את המושג הטעון בעברית, "עסק ביש". כל העניין הזה של שפה מרכזי לעשייה של מתתיהו.

למרות שנראה שיש עוד לא מעט הכנות לפתיחה הגדולה, מתתיהו רגועה. הרוגע הזה הוא אחת מהסיבות לאהדה הרבה לו היא זוכה בעולם האמנות, שבו לאינטריגות, קנאה, קליקות ומתחים שמור מקום של כבוד מפוקפק. יחד עם המקצועיות, הסקרנות והצמיחה האיטית שלה בתוך המוסד הכי משפיע באמנות הישראלית, מתתיהו נשמרה מלטבוע בביצה התחרותית שמאפיינת את מרבית ענפי התרבות בישראל, כמו בכל מקום, ולהפוך להבטחה שהגיע זמנה להתממש. רבים רואים בתפקיד אליו נכנסה בפועל ביולי השנה, בעקבות פרישתה לגימלאות של אלן גנתון שמילאה את התפקיד קרוב לשלושים שנים, החשוב ביותר בכל הנוגע לתצוגה של אמנות ישראלית, ומכאן למשפיע מאד – לטוב ולרע - על קריירות של אמנים, על ערך שוק של יצירות, על אספנות ואספנים, ועל האופן שבו ההיסטוריה של האמנות המקומית נכתבת, מפורשת ומונחלת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ