גם ב-2019, אמניות בישראל עוד לא שברו את תקרת הזכוכית של המוזיאון

אמניות ישראליות הודרו מהמוזיאונים ומהקאנון של היצירה הישראלית מאז קום המדינה, ורבות מהן לא מוכרות לקהל הרחב. רוח אחרת נושבת דווקא מהגלריות והמוזיאונים הקטנים שפועלים לתקן את העוול. האם שיפוט אמנותי הוא עניין אובייקטיבי או פוליטי גרידא?

נעמה ריבה
נעמה ריבה
איה סריג (חברת קבוצת SHEVA), עוגן (געגוע), 2018
איה סריג (חברת קבוצת SHEVA), עוגן (געגוע), 2018צילום: אבי אמסלם
נעמה ריבה
נעמה ריבה

אמניות ישראליות סובלות מהדרה כפולה: אלו שיצרו בעבר לא מוצגות עד היום במקומות בולטים, ואלו שפועלות היום לא זוכות לייצוג שוויוני במוזיאונים הגדולים. כך, מאז יוני 2011 הוצגו במוזיאון תל אביב לאמנות יותר מ–90 תערוכות־יחיד של אמנים גברים, ורק כ–40 תערוכות של אמניות נשים. במוזיאון ישראל הוצגו מאז הפתיחה המחודשת ב–2010 כ–30 תערוכות־יחיד של נשים לעומת כ–70 של גברים. זה אמנם שיפור משנים קודמות — לפי בדיקה של חוקרת האמנות ד"ר רות מרקוס, עד 1970 הוצגו במוזיאון תל אביב רק 11 תערוכות יחיד של נשים, לעומת 66 גברים — אך המצב עדיין רחוק מאיזון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ