גם בסרט של בתה, לינה דנהאם, לורי סימונס היתה קריקטורה

"לרוב אמנים בסרטים הם מושא ללעג", מסבירה לורי סימונס מדוע יצרה סרט שיציג אמנים כפי שהם בעיניה. לקראת הקרנתו בתל אביב בסוף השבוע, היא מספרת מה למדה מבתה ולמה בעקבותיה היא משתוקקת לבקר בישראל

אורון שמיר
ניו יורק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים5
סימונס ובתה לינה דנהאם בסרט "האמנות שלי"
סימונס ובתה לינה דנהאם בסרט "האמנות שלי"צילום: צילום מסך מתוך הס?

יום שישי אחר הצהריים ומוזיאון ברוקלין בניו יורק שוקק כאילו יש מספיק אנשים בעולם שעדיין אכפת להם מאמנות. את לורי סימונס לא היה קשה לזהות בהמון. ככה זה כשמבלים כשעה וחצי מול דמותה בסרט שגם כתבה וביימה, ״האמנות שלי״, שיוקרן ביום שישי בצהריים במוזיאון תל אביב לאמנות כחלק מפסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות. הרעיון להיפגש במוזיאון היה שלה, והיא אכן בת המקום אם לשפוט על פי ההתהלכות שלה בין המסדרונות והחללים. בתווך של כדים עתיקים וציורים עכשוויים, בלט גרם מדרגות מזכוכית ובסופו חלל חצי־פרטי שרק מי שיטרחו לסייר בכל פינה ימצאו. הוא נדמה בעיני המרואיינת כמקום אידיאלי לראיון — בין היצירות אבל חצי בהיחבא. קצת כמו הסרט שלה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ