"אני עדיין מחפשת בית ולא מוצאת"

רישומיה של סמאח שחאדה מפעימים בשקט המכונס שבהם, בתיאורי הפליטות הפלסטינית ובביקורת על מעמד האשה. "זה מתחיל לחנוק אותי", היא אומרת על תערוכתה במוזיאון תל אביב, ומסבירה מדוע החליטה ליצור אמנות פוליטית ומהם השינויים האטיים שהיא מזהה בחברה הערבית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סמאח שחאדה, לצד עבודתה "בין חיים למוות", 2019
סמאח שחאדה, לצד עבודתה "בין חיים למוות", 2019 צילום: אבישג שאר ישוב
ורד לי - צרובה
ורד לי

עץ תות מיתי, עתיר מסתורין ונדמה כמכושף, הנטוע בחבית, נמצא בלב היצירה הלירית מלאת הכאב "אם ובת" של האמנית סמאח שחאדה. ככל שהעמקתי להתבונן ברישום המלנכולי, גדול הממדים, הרגשתי שעיני מוצפות בדמעות. "אני שומעת מאנשים שהיצירה הזאת מביאה אותם לבכי", מהנהנת שחאדה בהבנה כשאני משתפת אותה בתחושתי. "זאת גם העבודה שהכי קרובה ללבי. משפחתי מאמינה שנשמתה של סבתי מצויה בעץ".

תגובות