"לא היתה ברירה אלא לכרות את הרחם": אלינור קרוצ'י לוכדת את החיים כפי שהם

אלינור קרוצ'י, על צילומיה המשפחתיים הנועזים, נדחתה על ידי הממסד הישראלי בדרכה לקריירה בניו יורק והכרה עולמית. "בתחום בארץ היה מי שזילזל בעירום באופן בוטה", היא אומרת עם צאת ספרה עוכר השלווה "מידלייף", המחטט בטראומה של גיל העמידה והגוף שבגד

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אשה מניקה"השבוע הראשון" (2004)
"השבוע הראשון" (2004)צילום: אלינור קרוצ'י / גלריה אדווין הוק, ניו יורק
יואב שמואלי
יואב שמואלי

אלה היו שנות ה–90 המוקדמות והשקטות בירושלים, טרום ימי הפיגועים הקשים ששינו כאן הכל. ימי תום במידה גם לאמנות ולצילום הישראלי. במסדרונות המחלקות לאמנות ולצילום הלכו והבשילו לא מעט טאלנטים שיקחו את המושכות מכאן ואילך. ובתוך הקלחת, לא ניתן היה שלא לשים לב לאשה צעירה ויפה במיוחד, נחושה וכישרונית כשדה, שביקשה לנופף את הבד האדום שלה בזירה. אדום הוא הצבע שלה, עוד תיווכחו. זה נגמר בדמעות, פשוטו כמשמעו, ומיד לאחר מכן בנסיעה לניו יורק שממנה היא לא שבה לארץ הקודש, אלא רק לביקורי מולדת. אבל אלינור קרוצ'י נקמה בסטייל: היא עשתה קריירה מהחלומות ולא לקחה שבויים. בישראל העכשווית, 24 שנים אחרי שניגבה את החלב משפתיה ולא הביטה לאחור, דבר לא באמת השתנה והיא נותרה מחוץ למשחק המקומי. זה מעיד בעיקר על כמה עגום כאן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ