כך מייצגים אמני דור הבנים את השואה שמעולם לא חוו

מנחום גוטמן ופליקס נוסבאום, דרך יוכבד וינפלד ומשה גרשוני ועד ג'ניפר אבסירה: כיצד טופלה השואה באמנות הישראלית, בעבר ובהווה, מדוע הפסיקה לחולל סערה, ומדוע דווקא בני הדור השני והשלישי מרבים ליצור בנושא. "אני בטוחה שזה עובר גם לדור של הבת שלי", אומרת תמה גורן, שתערוכתה תיפתח השבוע

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רות שלוס, "אנה פרנק", 1981. דימויי שואה ביצירות הדור השני והשלישי
רות שלוס, "אנה פרנק", 1981. דימויי שואה ביצירות הדור השני והשלישי צילום: ללא קרדיט
נעמה ריבה
נעמה ריבה
נעמה ריבה
נעמה ריבה

כך כתב יוסף טומי לפיד ב"מעריב" על תערוכה בנושא השואה שהציג האמן רם קציר במוזיאון ישראל ב–1997: "אדרבא, צריך לעודד את המוזיאון הלאומי בבירתו הנצחית של העם היהודי להרבות בתצוגות המוכיחות שאנחנו אכן משוחררים מטראומות העבר. אם יוכל מוזיאון ישראל להשיג עצמות של קורבנות השואה, אפשר יהיה להזמין ילדי גן שיבנו מהם ארמונות. כדאי אולי לייבא גם שערות מאושוויץ. מוזיאון ישראל יוכל לתלות עליהם תמונות פוסט מודרניות". ח"כ ענת מאור ממרצ פנתה לשר החינוך זבולון המר בבקשה שיפעיל את סמכותו ויבטל את התערוכה. "אי אפשר לארח גזענות ופאשיזם בביתנו, בשם חופש המחשבה והביטוי", אמרה אז ל"הארץ". בעקבות תערוכה אחרת של האמן רועי רוזן באותה שנה, "חיה ומות כאווה בראון", הורה סגן ראש עיריית ירושלים, שמואל שקדי, לגזברות העירייה להפסיק את ההקצבות למוזיאון ישראל, אחרי שכינה אותה "חולנית, מטורפת ופוגעת ברגשות כל יהודי ואדם שפוי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ