בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נו הופ? לאו דווקא - אמני הרחוב מגיעים למוזיאון תל אביב

כשהם מציירים ברחבי העיר יכולים לעצור אותם, אבל בשבוע הבא תיפתח במוזיאון תל אביב התערוכה הראשונה בישראל שכולה אמנות רחוב

13תגובות

כבר שלושה שבועות פוקד האמן Klone יום יום את מוזיאון תל אביב, שם הוא שוקד על ציור הקיר הגדול ביותר שיצר עד כה. צפצוף התראה מטריד נשמע בכל פעם שהוא מתרומם על גבו של מנוף המסייע לו להגיע ולרסס את חלקיו העליונים של הציור, בגובה שישה מטרים מעל הקרקע. למעלה, בפינה נסתרת, הרבה מעל קו המבט הסטנדרטי, הוא חתם את כינויו. "זה בשביל הדורות הבאים", הוא מתבדח בהומור מתנצל.

במרחק 20 צעדים ממנו בערך יושבת Foma וקולעת פסלים עדינים מחוטי ברזל וסליל צמר שחור. אלו ישמשו אותה להשלמת דיוקנה העצמי הענק והמלנכולי. היא חובשת זוג אוזניות גדולות, מנותקת מסביבתה. מבוקר עד ערב היא ממשיכה לשזור ולצייר, לפרק ולבנות. חומרי עבודתה מסודרים לידה בקבוצות שימושיות, נקיים ושמורים.

חוץ מצפצוף המנוף החוזר ונשמע, שקט מוחלט שורר במקום; שקט של ריכוז. הדממה מנפצת את הדימוי על סביבת פעולתם של אמני רחוב; קל ליפול בפח ציפייה הרומנטית לסצינה של מוסיקת פאנק-רוק ובדלי סיגריות על מצע של פחיות בירה זולה.

ביום חמישי הבא תיפתח, בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, התערוכה שלקראתה עובדים פומה וקלון, לצד שישה אמנים נוספים. שמותיהם האמיתיים אינם מוכרים, אך כינוייהם: נו-הופ, ברוקן-פינגאז, ,Zero Cents AME 72, עדי סנד ויוחאי מטוס - ויותר מכך דימוייהם - הם מן השגורים ביותר בזיכרון הוויזואלי של כמעט כל עובר אורח בתל אביב, חובב אמנות או לא.

כשנתיים עברו מאז החלה האוצרת טל לניר, בת 34, לעבוד על הפרויקט, שהיה לתערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל שכולה אמנות רחוב. בעבר היתה לניר אוצרת ומנהלת גלריה 39 בתל אביב וזו התערוכה הראשונה שהיא אוצרת במוזיאון תל אביב, לאחר ששימשה במשך קרוב לחמש שנים כעוזרת האוצרות של פרופ' מרדכי עומר, מנהל המוזיאון שהלך לעולמו באחרונה.

הרעיון, היא מספרת, עלה ברגע של גיחוך: "אמרתי לחברה, בהפסקת סיגריה מחוץ למוזיאון, תארי לך איזה קטע זה יהיה להציג גרפיטי באולם זקס". היא החלה לחקור את הנושא באופן עצמאי, וכשרעיונותיה היו מבוססים דיים העלתה אותם לדיון. לפני מעט יותר משנה אישר עומר את הצגת התערוכה.

לניר החליטה לקרוא לתערוכה "בפנים" (ובאנגלית "Inside Job"), כדי לרמז על הניסוי העיקרי העומד בבסיסה: הזמנתם של שמונה אמני רחוב ליצור עבודות לתערוכה קבוצתית שתעסוק בתחום זה באמנות ותוצג בחלל מוזיאלי פנימי.

בלבול ממסדי

החיבוק הממסדי הניתן לאמנות הרחוב, מצד גורמים מוסדיים או מסחריים בארץ, אינו חדש; הוא מקביל לפריחתה של אמנות זו בשנים האחרונות. יוזמות מרכזיות בתחום היו תערוכות שקיימו האספן סרז' תירוש, האוצרת והאמנית שרי גולן סריג, גלריה קישון, גלריה פלורנטין 45 ולאחרונה גם מיזם "קסטרו-סטריט-פרוג'קט" בנמל יפו.

התופעה ההולכת ומתרחבת החלה בישראל כשלושה עשורים אחרי שפשטה במדינות מערביות. תערוכות איקוניות, שלניר מזכירה בספר המלווה את התערוכה, הן אלו של קית הרינג וז'אן מישל בסקיאט בסוף שנות ה-70, תערוכת "ניו יורק ניו וייב" שהוצגה במוזיאון PS1 בשנות ה-80 ואחרות. החודש ננעלה במוזיאון לוס אנג'לס לאמנות עכשווית תערוכה רטרוספקטיבית שסקרה את אמנות הרחוב לתולדותיה (ראו מסגרת) - תערוכה שהיתה המצליחה והפופולרית ביותר בתולדות המוסד.

ואמנם, הפנייה לקהל הרחב נמצאת ביסודותיה של אמנות זו, הנעשית במרחב הציבורי ומוצבת בו. סביר שגם "בפנים" - שתוצג עד חודש ינואר בביתן הלנה רובינשטיין שהכניסה אליו אינה כרוכה בתשלום - תזכה לפופולריות רבה.

האמנים המשתתפים בה, לעומת זאת, יישארו אנונימיים ברובם. חוץ מעדי סנד ויוחאי מטוס, שיוצרים בשמם המלא גם ברחוב, השאר אינם נחשפים. סיבה מרכזית לכך היא שעשייתם היום-יומית של אמני הרחוב אינה חוקית בהגדרתה. הארעיות של עבודתם, שמוסרות או נמחקות יום יום, היא עניין המובא בחשבון מראש (זה גם יהיה גורלן של חלק מהעבודות בתערוכה). לרוב המשתתפים בתערוכה כמה תיקים פליליים במשטרה, שנפתחו לאחר שנעצרו בשעת מעשה בגין "השחתת רכוש ציבורי" או כדומה. "פשע מטופש", מגדיר זאת קלון. "זה לא כמו לשדוד בנק. אתה מצייר ברחוב כי זה מה שאתה, זה שדה הפעולה שלך".

גם הממסד, מתברר, אינו רואה באמנות רחוב מקבילה של שוד בנק. למעשה, נדמה שהוא מבולבל: עיריית תל אביב, שפקחיה נוהגים למחוק עבודות גרפיטי ואף לדווח על מבצעיהן למשטרה, מממנת כ-40% מתקציבו של מוזיאון תל אביב. מן העירייה נמסר כי "מוזיאון תל אביב הוא מוסד עצמאי. העירייה אינה מתערבת בתכנים האמנותיים המוצגים במוסדות האמנות השונים הנתמכים על ידה". וגם: "כל פעילות אמנותית במרחב הציבורי שלא הוסדרה והמוצגת באופן המהווה עבירה על התקנות והחוקים מטופלת על ידי גורמי האכיפה. כתיבת גרפיטי על קירות מבנים ציבוריים ופרטיים כאחד היא עבירה פלילית, והגורם האמון על האכיפה בנושא הוא משטרת ישראל, לצדה פועלים גם גורמי האכיפה העירוניים".

הגישה הדואלית מאפיינת לא רק את עיריית תל אביב: בעצם קיומה של תערוכת אמנות רחוב בין כתליו של מוזיאון טמונה סתירה. יש התוהים, אם הדבר אינו מעקר בעצם אמנות זו.

אחד ממשתתפי התערוכה, Ame 72, סבור כי "האופי החתרני של הגרפיטי אבד במשך הזמן, או התפצל". האמן, שעלה לישראל לפני כשש שנים מבריטניה, נזכר כי בנעוריו כעסה עליו אמו על שגנב את פיות תרסיסי השיער שלה והשתמש בהן ככלי עבודה.

את עבודותיו, שמזוהות עם דמות של איש-לגו צהוב, הוא מוכר כיום בגלריות שונות בעולם, וזו אינה התערוכה המוזיאלית הראשונה שבה הוא מציג. הוא מעיד כי אינו מודאג במיוחד מפרנסת משפחתו. "זו עבודה במשרה מלאה", הוא אומר. הוא מוציא מכיסו מכשיר טלפון נייד מתקדם ופותח יישום בשם iTag Graffiti. "זאת ההמצאה החדשה שלי", הוא מציג; באמצעות מגע במסך המכשיר ניתן "לרסס" גרפיטי מדומה.

כינוי האמנותי של Ame 72 נגזר משמו האמיתי בשילוב שנת הלידה שלו. "אני כבר יותר מ-20 שנה אתו", הוא מציין. בתערוכה הוא מציג ציור קיר פינתי וגדול, שצבעו הדומיננטי בורדו.

מתוך הסרט Exit Through The Gift Shop של אמן הרחוב הבריטי בנקסי.

נו-הופ - בן 25, גבוה ויפה תואר, מוצאו אמריקאי-יפאני-ישראלי - גם הוא אמן מצליח: טווח המחירים של עבודותיו, הוא אומר, נע מ-500 דולר לרישום קטן ועד 27 אלף דולר למקבץ עבודות מצוירות. בשנתיים האחרונות קיבל הזמנות רבות לתערוכות באירופה, אפריקה וארצות הברית, והיקף עבודתו גדל במידה ניכרת. לקראת התערוכה הנוכחית הוא מפעיל צוות צעיר של כמה אסיסטנטים, שעובדים יחד עמו בסטודיו שלו בדרום תל אביב על המיצב הגדול והשאפתני שיציג, העשוי פסלים של גדמי עצים. "כל עוד אמן כן עם עצמו, אין סיבה שהקיום שלו ממכירת עבודות לא יהיה לגיטימי", הוא אומר. "אני עובד בסטודיו באותה הצורה שאני עובד

ברחוב, בריכוז על הדבר המסוים שאני רוצה ליצור".

נו-הופ מכונה על שם צירוף המלים שבחר לכתוב ברחבי העיר. "זה לא שם שבחרתי לעצמי", הוא מסביר, "אבל ראיתי שיותר ויותר אנשים התחילו להשתמש בו בתיאור של עבודות שלי ואמרו 'זה של נו-הופ', וכך זה קיבל שייכות אלי".

סנד ומטוס אינם רק היחידים ממשתתפי התערוכה המזדהים בשמם, אלא גם היחידים שנולדו בישראל. קלון, יליד חרקוב שבאוקראינה, קושר את הדחף האישי שהיה לו להתחיל לרסס בגיל 14 לתחושות של זרות וחוסר שייכות. את ריסוס הכינוי שלו ברחובות הוא מקביל לסימון טריטוריה.

"אמא שלי היתה בטוחה שזה יעבור עם הגיל", הוא מספר. "כשראתה שהמשכתי עם זה גם בסופי השבוע שבהם חזרתי הביתה מהצבא, היא חשבה שזה גם סוג של רצון לשחרור שיעבור. מאוחר יותר התחלתי ללמוד איור בשנקר. פרשתי אחרי שנתיים, והיא הבינה כמוני שכנראה זה מה שאני אעשה וזהו".

לפני שנתיים החליט גם הוא לשכור סטודיו. זהו חלל דו-קומתי ואפל במקצת, אף הוא בדרום העיר. על רצפתו פרושה סדרה של שמונה עבודות שצייר על גבי דפי הגדה ישנים, שתוצג בתערוכה במוזיאון. בשידת הספרים שבמקום, בין השאר, כל גיליונות כתב העת "סטודיו". "מדינה שבנתה את עצמה במו ידיה, מוזר שמצב האמנות בה כזה תקוע. נראה לי לפעמים שלפני 15 שנים עשו כאן דברים הרבה יותר מעניינים", הוא אומר. קיר שלם מוקדש לעבודות שהחליף עם חבריו, ועל שולחן סמוך שעון ציור קטן של רפי לביא שקיבל במתנה.

עבודתו של קלון מאופקת; יצורים ודמויות מלנכוליות בגוני אפור, שחור, לבן וחום דומיננטיים בה. עוד הוא מצייר דימויים הנראים כסירות מקיפולי נייר; לדבריו, החל בכך בעקבות האסונות ביפאן.

את התמודדותו עם הקיר העצום שהוקצה לו, כ-14 מטרים רוחבו ושבעה מטרים גובהו, התחיל בקושי רב. "רציתי גדול, כאתגר", הוא אומר. אבל רק במקרים מעטים נאלץ להתמודד עם משטח כה לבן וחלק, חסר גירויים. "זה היה מאוד מלחיץ, אבל אחרי כמה ימים הבנתי שזה בעצם כמו לעבוד על דף נייר חלק במחברת. צריך רק להתחיל עם משהו", הוא אומר. "ואז גם הגיע הלחץ כשאתה קולט פתאום שזו תערוכה במוזיאון, ושהפתיחה היא עוד פחות מחודש, והקיר עוד לבן".

הוא לא הראה ללניר סקיצה תכנונית לעבודה. "לא מעניין אותי לעשות משהו שאני כבר מכיר או יודע מראש, לעשות 'קלון'", הוא מסביר.

לניר מעידה כי החודשים האחרונים בחייה היו לעתים קשים מנשוא. "יותר מהכל, למדתי שצריך כאוצרת להבין מתי ואיך לשחרר". עד לרגע האחרון, למעשה, לא תראה את העבודות בתערוכה גמורות.

מאחר שאף אחת מהעבודות לא בוצעה עדיין בשלמותה ועבודתם של האמנים בחלל תימשך לבטח עד השעות האחרונות שלפני הפתיחה, הספר הנלווה לתערוכה, שערכה לניר, אינו קטלוג שלה. הספר, שכותרתו "אמנות רחוב בישראל" והוא נגיש עד כדי שטחיות, סוקר סוגים שונים של אמנות רחוב - מכתובות "עם ישראל חי/ בסרט" דרך ציורי קיר של רמי מאירי ועד שבלונות פוליטיות בירושלים.

לא רק אופיין של העבודות, גם אופיים של האמנים עצמם, מתברר, השפיע על עבודת האוצרות. באחד הביקורים במקום התלהטה מריבה בין לניר לאחד האמנים. חוסר השייכות של המשתתפים לזרם המרכזי, או אי-התאמתם לקודי התנהגות המקובלים במוזיאון, הפכו לא אחת את התקשורת עמם לחריגה.

האוצרת שרי גולן סריג, ששיתפה פעולה בשנים האחרונות עם כמה מהאמנים בתערוכה, אומרת כי מה שמעניין אצלם "הוא לא בהכרח העובדה שהם עובדים ברחוב. אולי מעניין יותר לחשוב על סוג הקהל שאליו הם מדברים, ואז ההפרדה החדה של אמני רחוב או אמני גלריה לא מתרחשת. אלה אמנים שיותר מהכל מתייחסים לסביבה ולחלל, והם עושים עבודות שתלויות באתר מסוים".

ספר התצלומים "מחתרת הגרפיטי של תל אביב", שהוציא לפני כחודשיים המעצב חגי מרום, עוסק אף הוא באמנות הרחוב. גולן סריג מציינת כי חיסרון בולט בו נובע דווקא מתצלומי התקריב שמאפשרים לקרוא כל ציור לפרטיו. ללא ההקשר האורבני המבני, היא טוענת, קשה להבין את העבודות המצולמות והן נהפכות לקישוט שאינו רלוונטי. אשר לתערוכה במוזיאון היא אומרת: "אם מחליטים לעשות תערוכה כזו בארץ, דווקא היום כשזה באמת לא חדש ונעשה כבר המון בעולם, חשוב להבין מה מיוחד באמנים הספציפיים האלה. מן הסתם, יש כאן למשל פחות הומור מגרפיטי במדינות מערביות, הרבה קושי וסבל. ככה זה כשאתה עובד בדרום תל אביב, במקום שמלא בשתן, זבל ומזרקים".

בעבודותיו של זירו-סנטס הדבר ניכר בדרך הבוטה ביותר: מוצגות בהן דמויות מיניות ואלימות המזכירות במראן רוחות רפאים. במוזיאון הוא יציג שני ציורי קיר ובהן דמויות עירומות ומהוהות וכן מיצב שמורכב מבקבוקי בירה ורהיטים ישנים.

גם זירו-סנטס - נמרץ, חייכן ומסביר פנים באופן שובה לב - בא לישראל מחו"ל, מארצות הברית, לאחר שניסה להתקבל ללימודי אמנות שם אך נכשל בשל ציוניו הנמוכים. עבודותיו נראות כהמשך מטריד וטבעי לעבודתו של פרנסיס בייקון, אך הוא לא הכיר את הצייר הבריטי עד לאחרונה, כשצפה ברטרוספקטיבה שלו בביקור בניו יורק. "בכיתי שם כהוגן", הוא מספר.

כיצד מתייחסת זירת האמנות המקומית לתערוכה? לצד התנגדות שמרנית להצגת אמנים חסרי ניסיון או מעמד, נדמה כי "בפנים" מתקבלת דווקא ברצון. תערוכות קלילות יחסית אינן שכיחות במוזיאון תל אביב, שאופיו הדידקטי אשר התגבש בתקופת מרדכי עומר ספג במשך השנים ביקורות נוקבות. מלבד זאת, סמוך לכניסה לביתן, ברחוב, מתוכננת להתקיים תערוכה ספונטנית במסגרת מחאת האמנים נגד התנהלות המוזיאון.

"תמיד יגידו 'הם לא צריכים להיות במוזיאון, זה שייך לרחוב וזו לא אמנות גבוהה'", אומר נו-הופ בהשלמה. "אבל חוץ מהביקורת הזאת, שבאה מתוך עולם האמנות שאני די מנותק ממנו, נראה לי שזה יהיה מוצלח". *

זרקו את וורהול לרחוב

התערוכה "אמנות ברחובות", שננעלה בתחילת החודש במוזיאון אל-אי-מוקה (מוזיאון לוס אנג'לס לאמנות עכשווית), היתה הרטרוספקטיבה המקיפה ביותר לאמנות הרחוב שהוצגה עד כה.

התערוכה רשמה את מספר המבקרים הגבוה ביותר בתולדות המוזיאון - יותר מ-200 אלף בני אדם (ושברה את השיא של תערוכת אנדי וורהול שהוצגה במקום ב-2002). בחודש הבא היא היתה אמורה לעבור למוזיאון ברוקלין בניו יורק, אך לבסוף התבטלה היוזמה.

ברשויות בקליפורניה נטען כי התערוכה הובילה לתחייה מחודשת של ציור גרפיטי בלוס אנג'לס. "תתרחק כמה בלוקים מהמוזיאון ותוכל להיכנס לכלא בדיוק בגלל אותו עיסוק", כתב אדם נאגורני ב"ניו יורק טיימס" והוסיף: "המשטרה נמצאת במצב לא פשוט, כשהיא מנסה לעצור אנשים שעושים משהו שנחגג באחד ממוסדותיה של העיר".

את התערוכה אצר ג'פרי דייץ', מנכ"ל המוזיאון. דייץ' דחה את האשמות המשטרה בדבר השפעת התערוכה על התפשטותה המחודשת של התופעה. הוא הציע לשלוח את עובדי המוזיאון לסייד כל כתובת גרפיטי שתצויר בשכונה בזמן הצגתה של התערוכה.

כוונתו של דייץ' היתה להציג את אמנות הרחוב בראייה היסטורית וביקורתית. הוא בחר להציג עבודות מונומנטליות - בעיקר מיצבים תלת-ממדיים - בהן של בנקסי, Shepard Fairy ו-Swoon. התערוכה התפרשה על פני כ-4,000 מ"ר. היפסטרים בלוס אנג'לס אמנם זילזלו בתערוכה המוזיאלית וחלקם אף החרימו אותה, אך מבקרי אמנות סיווגו אותה כשאפתנית ביותר שהוצגה בתחום זה.



עבודה של AME 72. גרפיטי באמצעות הטלפון הסלולרי


Know Hope מחזיק חלק מעבודתו. בסטודיו כמו ברחוב
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו