שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חוט השני

גיל מרקו שני ידוע כאמן הכי נוצץ בתל אביב, אבל מי שבוחן את עבודותיו מקרוב לא יכול שלא להבחין שמתחת למסכת הטווס העירוני מסתתר ים של מצוקות, פחדים וסטיות. אלון הדר יצא לשחות אתו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון הדר

לפני שלושה שבועות התקרב גיל מרקו שני למסעדת קנטינה בתל אביב, לגופו חליפת פסים מעל חולצת צווארון ורדרדה, חיוך רחב מרוח על פני הילד שלו, ובעודו פוסע פנימה קמו כל הסועדים ומחאו לו כפיים.

שני לא מתקבל כך תמיד בשדרות רוטשילד, אף כי הוא עצמו בוודאי לא היה מתנגד. כמה שעות לפני ה"סטנדינג אוביישן" הספונטני הוא השיק את תערוכתו החדשה, "אדום החזה", בגלריית גבעון בתל אביב, שבה הוא מציג את ספר האמן החדש שלו, "Dome" ("כיפה") שמו, ובו רישומים נקיים ומכמירי לב של ציפורים שבירות, עופרים מדממים, אורגיות של חבורת קצינים ואזרחית בלונדינית וכן מפגשים הומו-אירוטיים. כל מה ששני יוצר הוא נקי ומכמיר לב. גם הוא עצמו כזה.

בשוב המריעים לכיסאותיהם עבר שני בין השולחנות ולחץ ידיים. בין הבאים: האמנים אבנר בן גל ואדם רבינוביץ, עורכת המגזין "סטודיו" (ובת זוגו של בן גל) יעל ברגשטיין, האוצר אורי דסאו, הסופרת תמר גלבץ, השחקן איתי טירן ומלאני פרס. מהשולחן הסמוך הציץ מיקי בוגנים. קנטינה עושה קולות של כסית של שנות ה-2000, עם ג'ו מרסיאנו בתפקיד חצקל איש כסית ואסי דיין בתפקיד עצמו.

הסופר איתמר בן כנען נשא נאום על שני, ומיד עברו החברים לספר זה בשבחו של זה. שני, שמחמת ההתרגשות נאלץ לוותר על הקינוח הלילי האהוב עליו - ריקוד עם אחד מחבריו לצלילי שיר של גרייס ג'ונס - לא הלך לאיבוד בהמון. הוא לא טוב בזה. יכולתו לעמוד במרכז העולם היא חלק מאמנותו.

במראה הגנגסטרי הרך שלו, בהתנהלותו הברבורית ודיבורו המתיילד, בטשטוש זהותו המינית ובעבודותיו המתוחכמות, האנינות-מלוכלכות, שבסגנונן הן תמיד מעודנות אך במהותן תמיד אפלות, נהפך שני לאחד האמנים הישראלים הצעירים המצליחים ביותר, בארץ ומחוצה לה. בתל אביב של היום רשומה דמות האמן כנסיך העיר על שמו בטאבו. לכל עיר גדולה יש הגיל-מרקו-שני שלה, אבל לנו יש את המקור.

הפכת את הבליינות לאמנות, או מה?

"למרות שבכל החיים שלי אני מרגיש סוג של חריגות, בעולם האמנות אני מרגיש שאני חלק מגילדה. אתה עובד בספרטניות יום יום בסטודיו, רוטינה, בלי מוזה, בלי חסד, עובד לבד, באינטימיות עם עצמך, חלל עבודה של אור ניאון, בא ועובד, כמו טריפ. טריפ שנמשך. ואחרי זה יש לך רצון לפיצוי, לחוות משהו הפוך. ממש סכיזופרניה. הקנטינה זה כמו מועדון תרבות, רק בלי המלל התרבותי. אני מרגיש שם נוח והנינוחות גורמת לי להיות במיטבי, להיות נאהב".

שום צניעות

באוקטובר האחרון הכתיר השבועון "טיים אאוט" את שני כ"דיוו", טווס עירוני, דיווה ממין זכר. תצלום השער הנציח אותו בחליפה שחורה בשני חלקים ומוקסינים בוהקות, מראה שהוא מתמיד בו גם בשגרה. שני התמסר בחדווה לפרויקט - "אני לא חלוץ", הוא אומר, "אנדי וורהול המציא את זה" - ולא בפעם הראשונה. כבר ב-2002 צילמה אותו אחותו, מעצבת הרהיטים שרית שני-חי, ל"סטודיו" כשהוא מתרווח על כיסא מהודר בחליפה, משקפי טייסים עתיקים, נעלי פומה וגרביים צהובים. הכתבה לא היתה הפקת אופנה אלא ראיון לרגל המיצב "ספארי" שהציג בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב. "מכל המלל התמונה היא הכי חשובה. הדימוי הראשוני שלך, חוויה שקשורה לאגו", הוא אומר, בלי להתחסד.

הוא מקרה חמור של קונטרול פריק. כשמשהו משתבש בתוכניותיו הוא בפאניקה, כשמשהו או מישהו חודרים למרחב שלו הוא יוצא מדעתו. כשזה קורה, חצי עיר תדע על זה. השבוע נכנס לחרדה בעקבות התסרוקת. "לקחתי מספריים ועשיתי לי חורים בראש. למחרת ניסיתי לתקן - ועוד חורים בראש. הלכתי לספר להציל מה שנשאר. עכשיו אני לסבית".

בהתקנת מראהו החיצוני יש שיטה הניתנת לזיהוי גם ביצירותיו. "אני מאוד אוהב לראות חנויות של תכשיטים באלנבי ובתחנה המרכזית, חנויות של עולים מחבר המדינות. זה ממגנט אותי. סוג של בארוקיות, נמוכה וגבוהה כאחת. זה נובע מדכדוך, לצרוך אור שקרי, זהב אדום. אתה מעניק לעצמך חפץ, קמע. זו חוויה מתקנת. פעם באתי עם טבעת זהב ואבא שלי, שעלה בגיל שנה מסקופיה, סיפר לי שבבית ספר בארץ ראו על היד שלו טבעת והוא חטף סטירה מהמורה. כנראה שזה גנטי, המורשת, הגנדרנות".

חלק מהכיף שבלהיות אמן זה להיות מוזנח, לא?

"אסתטיות זה דבר אלמנטרי. אנשים מאופרים לפני קבורה, חשוב להם להגיע לעולם הבא יפים. זה משהו ארכאי, תכונה מולדת. יופי זה הנשגב. זה לא נשלט, זו משיכה. איזושהי נחיצות. בתור אדם שלא יושב טוב בעורו, הבד יכול להרגיע. זה יפה, נעים לי בעיניים. אני לא משקיע בזה, זה נשלף לי מהשרוול. אני לא רוצה להיראות כפוחלץ, לכן אני מתלבש פשוט. העין שלי סובלת מכיעור".

גם התנועה המרחבית שלו נעשית תחת שליטה. כל ישיבה בבית קפה הופכת לתכנון אסטרטגי מייגע, המקום הנכון, הכיסא הנכון, המנה הנכונה. "אני רגיש מאוד לסביבה. אני חייב להרגיש מאוד בטוח. אני לא אלך למקום שאני צריך לעמוד בו בתור. אולי אני טיפוס שמגיע לו".

"עכשיו חום אימים בחוץ. חום זה לא אסתטי. בוא נקבע ליום אחר", הוא אמר באחד מביטולי הפגישות בינינו. בהזדמנות אחרת צילצל בהתלהבות: "רציתי לצלצל אליך בשש בבוקר. אתמול פגשתי אספן בקנטינה וקלטתי שהוא לא מכיר אותי. הגיע הזמן שאני אדאג לעצמי. עם כל ההתאהבות שלי בפיסחות, אדבר בשבחי. צניעות, צניעות - שום צניעות! אני מתנפח, אני אנפח".

עד כמה אתה זקוק לאהבה?

"יש בי צורך מאוד גדול לרצות, לקבל אהבה מההמונים. יש בי אלף לילה ולילה. כשאני אוהב, אני חנפן. זו לא צביעות, זו האישיות שלי. אם אני לא אוהב, אני קשה".

צניעות, צניעות, שום צניעות. שני הוא בעל חוש הומור נהדר. בלי זה כל העסק לא היה שווה, לא לו ולא לנו. "תראה אותי", הוא אומר ומרים ידיים לשמים, בעודו מקפץ על רגל אחת כשתיק גדול צמוד לגבו משל היה תלמיד בית ספר. "אני עקום. אני מעוות. אני הראשון שאומר שהיצירה היא הבל הבלים. התעסקות, פריווילגיה, לוקסוס. אני לא יכול לסבול אמנים שאין להם חוש הומור. זאת חשיבות עצמית, הם מאמינים שהם גדולים. מגלומניה".

ומה עם המגלומניה הפרטית שלך?

"המאבק להנציח את עצמך בעולם זה צורך. סוג של כוח שקיים בך, והוא גם חולשה. זה כמו לבנות ולהרוס, הרצון שישימו אלי לב. אני מרגיש שאני אור בעולם, אנשים נמשכים אלי, אבל לא כל אחד יכול להכיל את האור שלי. סוג של כת סודית. יש אנשים שלא מבחינים בי".

מה?! רמאי.

"אני לא עממיקו, יש לי מורכבויות. אם אני מקבל אור, אני פורח. פוטוסינתזה. מצד שני, מה זה ה'דיוו' הזה? הסתתרות. פחד מול אדם מוכר שעובר מולך ברחוב. סוג של אגורפוביה קטנה".

ישות עצמאית

בניגוד לצד הססגוני-פטפטני שלו, האמנות של שני מאופקת. רישומים חסכניים, צילומים אינטימיים. אבל מתחת למעטה השקט מסתתר עולם של חרדות, מלא אימה, רגע לפני קטסטרופה. "אלימות, דם ואירוטיקה, סקס ומוות, מתחברים לי לאמנות", אמר בעבר. "האמנות כסטייה, כפשע, כסוג של עקרות. יש בעבודות שלי משהו שתמיד נראה כמו סימון של זירת רצח, דרמה של מקום כאילו מהוגן אבל לא מוסרי".

בתערוכה "אדום החזה" ניגשה אליו ילדה קטנה, שהתבוננה ברישום שבו נראה חמור מת מוטל על האדמה כשמתחתיו שלולית דם וחייל עם רובה רוכן לכיוונו. "היא שאלה אותי למה ירו בחמור, וזה הדהים אותי. הייתי בוק. לא עניתי לה. רציתי להגיד לה שירו בו כי הוא היה חולה וזקן, מוות של חסד. השאלה הזאת כל כך ריגשה אותי. הראתה לי יכולת קריאה תמימה. הדיבור בעולם האמנותי הוא מסביב, אף אחד לא מסוגל לדבר. אתה יכול לתת לאנשים יצירה מפרפרת, עם עולם רוחש, ובסופו של דבר אתה מקבל תגובה של כלום. לצופים מיומנים אין יכולת להתמודד עם האמת".

אולי כי קשה להם להכיל. קח למשל את הדם שנוזל ברישומים השונים, אוהל ריק עם כתם דם, במבי מדמם באטיות. לקו הנאיווי-פסטורלי מתגנבת בשקט קטסטרופה, וזה מטלטל ומשתיק.

"אנחנו חיים בעולם שיש בו הרבה דם. הצבע האדום הוא מאוד חושני ומפתה. יש משהו קיצוני בדם, העיסוק בגדול, בנשגב. הוא גם מאוד יפה, הירואי. הדם מוציא מהאדישות, מסמן את הטרגדיה. יש לו תפקיד בתיאור הדעיכה או הגאולה. הדמויות שלי כואבות רגע לפני המוות. זה הסוף, אבל גם השחרור. הרגע הכי מפחיד. הייסורים".

מה יש בציפור שכה מושך אותך?

"בציפור יש יופי אינסופי. ציפור היא נשמה. היא מייצג של הנפש. משהו עדין, משהו פגיע, שיש בתוכו חיים. השבריריות שלהן, הנדירות, הנדודים, הצפייה מלמעלה. אין דבר יותר מדהים מלתפוס בידיים ציפור מפרפרת בגודל כף היד".

שני, בן 38, למד אמנות בבצלאל, באחד הדורות הבולטים שיצאו מהמוסד: סיגלית לנדאו, אוהד מרומי, יהודית סספורטס, ניר הוד, אבנר בן גל. "לא הייתי כוכב גדול בבצלאל, הייתי תלמיד בסדר גמור. בית הספר היה מאוד סקסיסטי וגברי ולא היה מקום לדבר על זהויות. רוב המורים שם היו גברים. זו לא היתה מסגרת פלורליסטית. דיבור פורמליסטי על מיצבים, פיסול, האובייקט - לא על הדבר עצמו. כל רצון ודיבור על רגש, דוכא. הדיבור של סטודנטיות פמיניסטיות היה מינורי. אני מאמין באמנות שיש בה וידוי, משהו יותר ישיר - התעסקות באוטוביוגרפי. להם זה נראה נחות".

עם סיום לימודיו חבר לאוצרת שרית שפירא והיא הציגה אותו, בין היתר, בסדרת תערוכות יחיד של אמנים צעירים במוזיאון ישראל (בהם לנדאו ובן גל), שם עיצב סדרת נעלי ספורט כמיצב. לאחר מכן הציג בגלריות דביר וזומר. בין עבודותיו הבולטות זכור המיצב "ספארי" שהציג בהלנה רובינשטיין בתערוכה "הלנה" (2001), לצד בן גל ומרומי. שני בנה תפאורה של בית אפל שהפך מעין מוזיאון לטבע, ובו, על המדפים, נחו גוזלי תוכי ושני ספרי רישומים, אירוטיים בחלקם, "בית ספר לצפרות" ו"ספארי". עבודה נוספת שלו שעוררה עניין רב הוצגה בארט פוקוס 2003, בשיתוף אמן נוסף שלא הסגיר את שמו, שבה בנו יער מלאכותי בגובה שישה מטרים, הורידו בו גשם אינסופי והציבו אקווריומים עם ציפורים.

"שני בא אל האמנות הישראלית כישות עצמאית, כסוג לעצמו", כתבה עורכת "סטודיו" לשעבר שרה בריטברג סמל. "הוא לא נולד ממנה. הריאליזם המלאכותי, הפטישיסטי שלו מצוי על סף איבון, אבל מנביע תנועה ופנטזיה ואוחז מסתורין קיומי. הוא מיומן בשפות תקשורת 'נחותות' (אופנה, עיצוב, חברה ופורנו), שעניינן הסוואת המסתורין הזה. באמצעותן, תוך חיקוי ושיבוש, הגבהה והנמכה, הוא יוצר את עולמו".

בשנים האחרונות פניו מופנות החוצה. ב-2006 הוא הציג בתערוכה קבוצתית במוזיאון לאמנות עכשווית ברומא וכן במוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם, בחודש הבא אמורה להיפתח תערוכת יחיד שלו בפרנקפורט ובו-בזמן ישתתף בתערוכה בינלאומית בברלין. גם הספר נולד בגרמניה. "קצתי בקטלוגים, רציתי ספר אמן שיישאר בבית. במשך שנה וחצי רשמתי ואז הרגשתי שיש לי משהו מבושל. עבדתי על הספר עם המעצבת גילה קפלן, ניסיתי לעניין כמה הוצאות בארץ, אבל אף אחת לא רצתה. נעמי גבעון (בעלת גלריית גבעון) שלחה את הספר לכמה הוצאות בחו"ל, ואחרי 24 שעות התקשרה עורכת ההוצאה הגרמנית ריבולבר ואמרה: מצאת לך בית".

החרדה

הוא גדל ברחוב יהודה המכבי בתל אביב, בן לאהרון ולאה, אנשי ביטוח אמידים, אח קטן לשקד ושרית. "גדלתי בבית יצירתי. אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא התרנגול שאבא שלי פיסל על הגג. אני זוכר שנסענו לכפר אז"ר, ללקט עבורו שברי זכוכיות לעבודות. היה בזכוכית המון ברוטליות, אבל בהשתקפות האור היה קסם. גם אחותי, שאני מאוד קשור אליה, ציירה הרבה. למרות שזה ליווה את ההתבגרות שלי, לא היתה לי שום נגיעה לאמנות".

שנות הילדות לא היו קלות, הוא סבל מהפרעת קשב וריכוז (ADHD). "אני זוכר את היום של סיום הגן, נתנו לי עיפרון ולא הצלחתי להחזיק אותו. בית הספר נתפס אצלי כמערכת דיכוי חזקה שלא הבנתי. הגעתי לכיתה א', בהיתי בתקרה. יום אחד המורה הפכה לי את התיק וגילתה שהוא ריק. לא הבנתי מה זה מערכת - לבוא, ללמוד, להכין שיעורים. המפגש עם בית הספר היה בשבילי שוק, אימה. ריח של מפיות, אוכל. בסוף כיתה ב' החליטו להשאיר אותי כיתה".

זכית להבנה כלשהי?

"ההורים שלי תמכו בי, אבל בשנים האלו היתה בורות סביב ההפרעה שלי. אף פעם לא אובחנתי כתופעה חריגה. הנעורים שלי לא היו אור. היתה לי חרדה, תחושה שמשהו לא תקין. חלמתי כל הזמן, יצרתי עולם דמיוני. אני זוכר שפעם הורו לנו לעשות שטיחים מסמרטוטים ועליהם ליצור בית. כל הילדים יצרו לפי חיקוי, בית, חיות. אני לא הצלחתי לחקות. גזרתי במספריים בלונים מכוערים ואף אחד לא רצה לשבת על השטיח שלי, להיכנס לעולם שלי".

בדידות.

"עד היום אני זאב בודד. תמיד הייתי מנותק. סוג של אוטיזם, לטוב ולרע. הרגשתי מהיום הראשון שנולדתי כחריג, אחר. הייתי חברותי, אבל זר. בוודאי זה קשור לזהות המינית שלי".

הוא למד בתיכון חדש, אבל התקופה, שנות ה-80, זכורה לו כשעמום אחד גדול. "הייתי ילד עירני, אבל לא שותף לכלום. בשנות ה-80 הלכתי לפינגווין, אבל לא הפכתי לחלק מזה". לאחר שחרורו מהצבא, שבו שירת ביחידת ההסרטה, נרשם לבצלאל. הוריו תמכו בו לאורך כל הדרך. "אנחנו יודעים לאהוב, אבל לא לתקשר. הם לא דחפו אותי, אבל גם לא מנעו ממני. כשהפכתי לאמן הם המשיכו לתמוך בי".

לפני כשנה סגר מעגל עם אביו, כשהוא ואחותו אצרו תערוכת יחיד מפסליו. "דרך העבודה נוצרה התחברות. היא היתה טעונה, גררה ויכוחים, חילוקי דעות. אבא שלי טען שאני מתנשא. זה היה מסע מאתגר והוליד תוצאה יפה ושלמה. דרך העבודה ובניית הקטלוג הצלחתי להגיע בפעם הראשונה לדיאלוג עם אבא שלי". בביתו עומד פסל של כלב שעיצב אביו ממסקינטייפ, לצד עבודות של חבריו האמנים.

גם שמו הוא ניסיון לסגור מעגל, ותוך כדי כך להמציא עצמו מחדש. "נולדתי עם השם האמצעי מרדכי, וסיפרו לי שזה על שם סבי שלא הכרתי. כל השנים לא קישרתי את השם הזה לסיפורים על סבא מרקו. מאוחר יותר הבנתי שזה אותו אדם והחלטתי להחזיר את מרקו לחיים, לתקן את העיוות. אני אוהב את השם הזה, הדמות המיתולוגית של מרקו". למותר לציין שהוא מתכוון לילד מרקו מהספר והסדרה "הלב", לא למרקו פולו.

החרדה שהתפרצה לראשונה בילדותו עדיין רודפת אותו. "הפחד שאתה רוב הזמן כלום. אני יוצר מהכלום. לכן אני לא מכיר במה שעשיתי. זה עולם כפוי טובה. יש לי פחד עמוק שאני לא מוכשר. כמה עוד אני יכול לעניין את עצמי? הפחד מכישלון הוא עצום, נורא. שאני אאכזב, שלא אהיה נאהב. זו חרדה של ממש. אתה נראה בפני עצמך לא שווה, לא כלום, לא קיים".

למה זה מוביל אותך?

"החרדה גורמת לך לעבוד כל הזמן. אני יוצר ממקום של דימוי עצמי נמוך. העבודה כל כך קשה, כשאתה אמן אין לך יחסי גומלין עם העולם, אתה לא מתוגמל. אצל אמן ההתפתחות אטית ולכן גם מתסכלת, אין קתרזיס. אתה נכנס לאט לתודעה, ולכן הקיום שלך בספק. זה יכול להוביל אותך למצבי בדידות קשים. אין פה כוכב נולד".

מה עובר עליך ברגעים הקשים?

"חוסר אונים מוחלט, בדידות טוטלית, אבסולוטית. אין שום דבר שיכול לבוא לשחרר אותך. באותו הרגע אין מוצא. כמו בסיוט, חלום. לכן זה כל כך מאיים וסוגר. אתה לא יכול להפעיל את המחשבה. משהו משתלט עליך והוא כל כך חזק".

התקפי החרדה הם הסיבה לכך שנער השעשועים נעלם לשבועות רבים מהשטח. "יש תקופות שאני לא יוצא מהבית, זה יכול להימשך ארבעה-חמישה חודשים. לא פתיחות, לא שום מקום. כשאני יוצא, זה מתחושה שמגיע לי. כשלא מגיע לי, אני בבית. זה סוג של שיתוק. ההסתגרות היא מחזורית. בדרך כלל היא תתעורר כשיש לי דד-ליין לתערוכה. אני מפוחד, חושש שיקרה משהו איום ונורא. לפעמים אני אומר שאם כבר, אז שיהיה כישלון ענק. פיאסקו".

ובשגרה?

"גם כשאני עובד אני לא נינוח. היצירה לא באה לי בקלות. כל דבר אני עושה 20 פעמים, אף פעם אני לא מרוצה. יש בי חומרה, אני תובעני. משאיר את הכאב מאוד חד. הנוירוזה שלי מפוקסת. זה המירוץ שלי לשלמות. זה נראה לי אבסורד, אבל אני מקבל את זה. אני מחפש את גן החיים. אני לא יודע אם אי פעם אמצא אותו".

החרדה לא תחומה רק ליצירה. "יש לי חבר שבא אלי פעם בשבוע ומרוקן לי את תיבת הדואר. אני לא נוגע בה, יש לי פחד עצום ממנה. פחד מהקטסטרופה, שמישהו יתבע אותי, יפגע בי. זו הסיבה שאני לא חי בחו"ל. אני מאמין שאם אשב בבית אקבל את פני הקטסטרופה כשאני מוכן".

אירוטיקה, מין ואהבה

עבודות רבות של שני עוסקות באירוטיקה ובזהותו ההומוסקסואלית. בעבודה "ז'אקרד" (2001) הוא צילם סדרת תמונות של גבר הלובש רק סוודרים בצבעים פסטליים, איבר מינו משתלשל תחתיהם, בעבודה "מסנופי באהבה" צילם את חברו לשעבר בביתו. גם בתערוכה החדשה מופיעים איורים של חיילים במין אוראלי וחבורת גברים מאוננים.

למה העיסוק במין תופס אצלך נפח גדול?

"סצינת סקס מפרה את הדמיון שלי, אני רוצה להשתמש בזה כשחרור. פעם ניגשה אלי אשה וקראה לאחת העבודות אונס. בשבילי אירוטיקה היא תשוקה. קשורה בוויזואלי, במגע, טרום השפה. זה אמצעי תקשורת, גם אם הוא יכול להיות מאוד חייתי, וגם נגיעה בטאבו. בעבודות אני מערער על המוסכמות - בואו ואראה לכם את הפנטזיות שלי. לכן המיניות מתפרצת במקומות שאסור, במפעל, בצבא, בכיתה. כשאני מצייר אורגיה בין שלושה חיילים ובלונדינית זה בעיני דרך לחרוג מהמקום השמרני".

איך מתקבלות העבודות הללו?

"אני מרגיש שמבקרים מעלימים את העבודות שלי מהפרצוף שלהם. זו פעולה מאוד אלימה. יש דיבור זך שמעלים לך את הדימויים שאתה רוצה להתעסק בהם. במוזיאונים בארץ יש תחושה שפורנוגרפיה זה טוב רק לגויים".

אולי כי הם חושבים שאתה יוצר לשם ההתרסה?

"יש אמנים שאצלם הפורנו הוא לשם הפרובוקציה. זורקים זין, קוס. לא אני. מצד שני, יש המון אמנים ישראלים שהתעסקו באירוטיקה מהמקום של הקיטש. ייפיוף, החנפה, דברים רכים כאלו, ערגה לגוף יווני-פואטי. אני לא שם, אבל גם לא רוצה לעורר פרובוקציה. האיורים שלי הם אחרי הסנסציה".

בניגוד לעבודותיו, בחייו האישיים קשת הזהויות מצומצמת יותר. "אני חי בזהות אחת כדי לא להתבלבל, אני קשור אליה ומקבל אותה. כאמן, לעומת זאת, הרגשתי גטו עם עולם אסוציאטיווי אחד. באחת התערוכות בניו יורק התייחסו אלי כאמן הומוסקסואל והתיחום הזה קומם אותי".

הוא ממש לא רואה עצמו כדובר הקהילה. "אני לא טיפוס קהילתי. אני מוצא את הקהילה ההומואית מיינסטרימית ושטחית, ואני לא מתחבר לזה. לא יוצאת משם שום בשורה אמנותית, נהפוך הוא. לכן יש לי סכסוך. כי בתור אדם אני רוצה להיות נאהב ואני מחפש אהבה, אבל יש בי הרבה ביקורתיות. האמנות היא רשות מבקרת, לא מיינסטרימית. בקהילה יש משהו מאוד בינוני, רצון להיות חלק מההגמוניה הישראלית, אין להם קשר עם מיעוטים אחרים. ואני אאוטסיידר".

גם אהבה עדיין אינה בהישג ידו. בעבר הוא קיים קשר זוגי משמעותי, אבל לרוב הוא מתקשה לפלס את דרכו ללב האחר. "לא בניתי חיים. יש אנשים עם משפחות, ילדים, המון היאחזויות בחיים. יש להם גבולות. לי אין גבולות. חיים פנימיים מאוד סוערים ואינטנסיוויים. יש לי קושי ביצירת אינטימיות. אני חלש באהבה".

נשים לא זרות לו. "הרבה נשים נמשכות אלי, כי אני בלתי מושג בשבילן. הן אמרו לי את זה, אני לא מבין מדוע. החוויה נתפסת אצלי כמסתורית, וזה מאוד מחמיא לי. נשים נתנו לי לגיטימציה והוליכו אותי יותר מגברים. יש לי קשרים טובים עם נשים חזקות. שרית שפירא, שרה בריטברג סמל".

היו לך יחסים רומנטיים עם נשים?

"ידעתי נשים, רובן היו נשים על הקצה. ידעתי לספק נשים, הייתי מאהב לטיני. היה לי רומן משמעותי עם אשה נשואה ואם לילדים שפירקה את ביתה לטובת האהבה בינינו. כשזה הסתיים החוויה לא היתה קלה עבורנו. אבל זה היה בעבר. היום אני הו-מו!"

יקיר הבריאה ואפס אפסים

הוא באמת ובתמים רואה עצמו כבוסר, בחיים כמו באמנות. "יש בי משהו אינפנטילי, עילגות כמטאפורה. תמימות, אור. יש בי פחדים, אמונות טפלות. אני פיטר פן. לא בניתי משפחה, יש בי חוסר סדר. הבוסריות היא מקום מאוד חזק אצלי, כערך. עדיין לא הגעתי לשיא, לשלמות, ולכן יש לי חירות. אני רוצה להיות מסתורי כלפי עצמי. הקוטביות שלי חזקה מאוד, נעה בין התחושה שאני יקיר הבריאה לזה שאני אפס אפסים. בין הרצון ליצור דמות כמושא להערצה, לתחושה שאין לי מקום לכתבה בעיתון".

איך אפשר להתקיים כך?

"אני שורד, שורד. סוג של חתול. יש בי הרבה תום ואופטימיות, אבל אני לא יודע לפלס את דרכי. לא מאמין בהכתרות. האויב הראשי שלי זה אני. אני המוציא לאור, והכל תלוי בי. אם אתה קורס בעולם הזה, אין מי שירים אותך".

הוא מתמיד לעשות שלוש פעמים בשבוע יוגה, אבל נשבע שמעולם לא מרח על פניו קרם טיפוח. "אני כמו פוטי רנסאנסי קטן, שיש בו פנים ילדותיות ומצד שני מבט בא בימים", הוא אומר. הכלב שלו, טרי, יודע להעריך את זה. "כשלקחתי אותו מצער בעלי חיים אמרו לי שהוא בן חמש, אני חשבתי שהוא גור. באיזשהו מקום אני מתכחש לגיל שלו. היום יש לו קטרקט, הוא בקושי שומע ודי מקרטע. סוג של כלב מנגה. אבל אני כל הזמן מתייחס אליו כצעיר. אפילו הספרית שלו שמה לו פונפונים וקוקיות. הפחד שלי הוא שיום אחד אני אבוא הביתה והוא יתפגר על המיטה".*

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ