זיכרון הוא גם עניין של כסף

הציירת נתה קפלן היתה במילייה הנכון ואף זכתה לשבחי הביקורת בזמנה, ובכל זאת לא קיבלה הכרה ציבורית רחבה. שנתיים לאחר מותה וייסוד פרס על שמה, נפתחה אתמול מיני-רטרוספקטיווה שלה במוזיאון תל אביב

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה גילרמן

בקומה השלישית של אחד הבתים ברחוב הוברמן בתל אביב, מול היכל התרבות, חיתה במשך תשע שנים הציירת נתה קפלן. מאז מותה לפני שנתיים, בת 87, הדירה נותרה כשהיתה. שידות העץ המרשימות, כלי החרסינה בוויטרינה והציורים הרבים שעל הקירות - דיוקנאות, ציורי נוף וציורים מופשטים שלה וציורים שהחליפה עם חברים: יחזקאל שטרייכמן ויחיאל סטמצקי (שהיו המורים שלה במכון אבני), חנה לוי, לאה ניקל, אנה טיכו ואחרים.

גם הסטודיו שלה, באחד מחדרי הדירה, נשאר בדיוק כפי שהוא. המברשות שבכוס, כן הציור ועליו תמונה גדולה, תעודות ההוקרה שקיבלה. נדמה שאפילו בפלטת הצבעים, שמונחת על שולחן הכלים, לא נגעו מאז הציור האחרון שציירה סמוך למותה. נותרו עליה כתמים גדושי צבע שהתייבשו זה כבר.

בנה, ליאור דושניצקי, בחר להשאיר כך את הדירה. כיזם ומנהל פרויקטים, שהיה אחראי בין היתר על הקמתו של דיזנגוף סנטר, המשכן לאמנויות הבמה, פרויקט עזריאלי והפרויקט השנוי במחלוקת של כיכר הבימה, הוא יכול להרשות לעצמו לשמר את הדירה מבלי למכור אותה או להשכיר לזרים. מפעם לפעם הוא ישן בה עם אירית, אשתו. לעתים, לאחר קונצרט, חברים של הזוג עולים לדירה, מתיישבים ב"ביסטרו" ("כפי שאמא שלי כינתה את המרפסת שבה ישבה עם חברים"), אוכלים בייגל, שותים תה ונהנים מהאווירה. זו דירת מגורים, נעימה ומוארת, תרבותית ושקטה, ועם זאת נטולת חיים, קצת כמו אתר זיכרון.

דושניצקי עדיין לא יודע אם הדירה תישאר כך. הוא אינו מתכוון להפוך אותה למוזיאון למבקרים, אך בהחלט יפתח את הדלת לפני כל מי שמתעניין ביצירתה של אמו.

מבלי להתכוון, נדמה שדושניצקי מצא פתרון למצוקתם של קרובי משפחה של אמנים. מותו של אמן משאיר את הקרובים לו עם מספר רב של עבודות. רק במקרים נדירים המוזיאונים מעוניינים באוספים שכאלה, וגם אז - רק אם מדובר באמן מהשורה הראשונה. ההתמודדות היא לא רק עם השאלה היכן לאחסן את העבודות ואיך לשמור על ערכן, אלא גם כיצד להנציח את האמן. הקמת מוזיאון פרטי על שמו של האמן, גם אם למשפחה יש הרבה כסף, היא כמעט בלתי אפשרית. היא דורשת התגייסות מלאה ותמיכה ממסדית.

בעקבות אופקים חדשים

אל פרויקט ההנצחה האלטרנטיווי, בדירה בתל אביב, הצטרף אתמול פרויקט הנצחה גדול יותר, עם פתיחת מיני-רטרוספקטיווה של האמנית במוזיאון תל אביב (אוצרת: גילה בלס). התערוכה במוזיאון יכולה להזכיר סיפורים דומים על אמנים אחרים שזכו לכבוד רק לאחר מותם. אלו אמנים שהיו במקום הנכון ובמילייה הנכון, לתקופתם הם יצרו דברים מעניינים ואף נהנו משבחי הביקורת, ובכל זאת לא הצליחו להשיג הכרה ציבורית רחבה.

קפלן, כך עולה מסיפורו של בנה, החלה את דרכה האמנותית באמצע שנות ה-50. היא למדה עיצוב פנים בבית הספר פרסונס בניו יורק ואחר כך המשיכה את לימודיה במכון אבני בתל אביב. בציוריה יש מהאור והצבע הישראליים, שאיפיינו את "אופקים חדשים", וזה לא מפתיע: שניים ממוריה הנערצים, שטרייכמן וסטמצקי, היו ממייסדי תנועה זו.

לאחר מכן הציגה תערוכת יחיד ראשונה בגלריה צ'מרינסקי בתל אביב ואחר כך הרבתה להסתובב ולהציג בעולם, בייחוד באירופה. בשנת 1988 היתה לה תערוכה רטרוספקטיווית במשכן לאמנות בחולון (שאצר שטרייכמן) וב-1990 אצרה לה גילה בלס תערוכה בבית האמנים בתל אביב. התערוכה לוותה בספר גדול שכתבה בלס ודושניצקי מימן.

קפלן היתה מיודדת עם כל הדמויות החשובות של אותה תקופה: ניקל, שטרייכמן, סטמצקי וארדון (שדיוקנו, שהושאל לתערוכה במוזיאון, תלוי אצלה כל השנים בבית מעל הפסנתר). עבודותיה של קפלן נמצאות באוספים פרטיים ובסוכנות היהודית, באוניברסיטת תל אביב, בבית ההסתדרות, בבית התנ"ך ואפילו במוזיאון תל אביב. ובכל זאת, היא לא נהייתה דמות מוכרת בשדה האמנות המקומי. לשם השוואה עם דמות אחרת, פחות או יותר מתקופתה, היא לא נהייתה לאה ניקל.

צדק היסטורי

על השאלה כיצד נותרה קפלן אנונימית למדי עונה דושניצקי: "אני חושב שהחמיצו אותה. האמנים העריכו אותה. בארץ היא זכתה לביקורות מפרגנות מהמבקרים שכתבו אז: רפי לביא, מרים טל, רחל אנגל. ההכרה היתה, הפומביות לא היתה. אולי היא לא היתה מספיק פושרית. היו לה עוצמות גדולות בציור, בצבעים, וכשזה הגיע לסלול לעצמה את הדרך עם מרפקים היא לא ידעה לעשות את זה".

גם בלס מסכימה כי זו ציירת מיוחדת בנוף הציור הישראלי. "היא היתה ציירת מקצועית באיכות גבוהה ועבדה עם הטבע בצורה מאוד עשירה ורבגונית", אומרת בלס. "היא שילבה בין האיכויות והצבע של מה שאנו מכנים 'ישראלי' ובין האיכויות האירופיות של האור הרך יותר, הארגון והאיפוק, וכך יצרה ציור שהוא בפירוש אישי ומיוחד, שתורם לתמונת הציור הישראלי ב-50 השנים האחרונות".

ובכל זאת, בכל שנות פעילותה לא הצליחה דושניצקי להציג באחד מחללי התצוגה המרכזיים בארץ. מה קרה עכשיו שאיפשר את התערוכה במוזיאון תל אביב? "היא היתה אמנית טובה", עונה דושניצקי. "ההחלטה על התערוכה היתה עוד בחייה. היא סיכמה על כך עם מוטי עומר שנה לפני מותה ולקח שלוש שנים לממש את התערוכה". גם בלס אומרת כי עומר וקפלן נפגשו בתיווכה בסטודיו, לפני שלוש שנים, ושם הועלה הרעיון שתהיה לה תערוכה במוזיאון. "מוטי ראה את העבודות והתרשם", אומרת בלס. "היא גם הציעה לתרום ציורים למוזיאון והוא בחר שבעה".

אך נדמה שיש פרט אחד שדושניצקי לא הזכיר, והוא הפרס השנתי החדש שנוסד במוזיאון תל אביב לפני כשנה לאמן ישראלי ע"ש הציירת נתה דושניצקי-קפלן. הפרס, בסך 40 אלף שקל, הוענק לראשונה ליהודית לוין והוא חלק מתרומה גדולה יותר של מיליון שקל שנתן לפני כשלוש שנים קרוב משפחה למוזיאון. "ברור שיש קשר בין הון לשלטון ובין התרומה לתערוכה", אישר אחד מעובדי המקום. "לאחר שהתרומה התקבלה, וכבר לאחר מותה של דושינצקי, רק אז הוחלט לקיים לזכרה את התערוכה במוזיאון".

הגילוי הזה אינו אומר דבר על כך שקפלן ראויה או לא ראויה לתערוכה שכזאת, אבל הוא בהחלט מעיד על מה שכבר ידוע זה זמן רב: כשיש כסף קל יותר לעשות צדק היסטורי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ