בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אתם לא רואים שאני הולך באוויר

"אני מתרוצץ כאילו אין מחר, ומצד שני אני פועל כאילו אני עומד לחיות לנצח". זה הפרדוקס הקיומי של גדעון גכטמן. ראיון עם פתיחת תערוכה חדשה וערב נסיעתו לניתוח ניסיוני בחו"ל

תגובות

בשבת תיפתח בבית קנר בראשון לציון התערוכה Dead Line" של גדעון גכטמן. שלושה ימים אחר כך יטוס גכטמן לניתוח ניסיוני בפרנקפורט, גרמניה. בניתוח, שייעשה בכנס בינלאומי של מצנתרים וישודר באירופה ובארצות הברית, ינסה מומחה בינלאומי לסתום דליפה במסתם שבלבו של גכטמן. הניתוח יתקיים לאחר ארבעה ניתוחי לב פתוחים שעבר במשך השנים, החלפת מסתם שבה נפגע באבי העורקים (לפני כשש שנים) וניתוח נוסף לתיקון הדליפה שהתקיים לפני כשלושה חודשים ונגמר בדום לב.

"מצבי הבריאותי החמיר מאוד בשנה האחרונה, כאילו הגעתי לסוף הדרך", אומר גכטמן, בן 64.

ככה אתה מרגיש?

"לא, ככה אומרים לי הרופאים. הם אומרים לי, 'תשמע, אין מה לעשות אתך. אפשר להחליף מסתם, לתקן, אי אפשר לפתוח לך יותר את החזה. ניתוח כזה במצב שלך הוא גזר דין מוות. הרופא שלי, ד"ר הירש, אמר שהניתוח הזה הוא האופציה היחידה. הסיכויים שזה יצליח הם קלושים. אם יצמצמו את הדליפה במסתם באופן משמעותי, זה ישפר את איכות החיים שלי. אם הם לא יצליחו, אני אצטרך ללמוד לחיות במצב שבו אני נמצא".

כלומר?

"יש לי בצקות ברגליים, יש לי אי ספיקה קשה, הגוף צובר נוזלים, בערב אני בקושי יכול ללכת, אין לי אוויר, וזה הולך ונעשה יותר גרוע. אבל אני יכול לקרוא, לשמוע מוסיקה. מפתיע לאילו מצבים אפשר להתרגל. בחצי השנה האחרונה אני יותר פעיל ממה שהייתי ב-20 השנים האחרונות. אני מציג עכשיו שלוש תערוכות במקביל: במוזיאון פתח תקוה, בגלריה באורנים ועכשיו התערוכה הזאת. אני מתרוצץ כאילו אין מחר, ומצד שני אני פועל כאילו אני עומד לחיות לנצח. זהו מצב פרדוקסלי שבשבילי הוא מצב קיומי".

הנשק של החלש

כל התיאורים הרפואיים והגופניים האלה היו עלולים להצטייר כחדירה לפרטיות אלמלא היה מדובר בגכטמן, שיצירתו ניזונה מחומרים ביוגרפיים אלה כבר משנות ה-70. החל בתערוכה המיתולוגית "חשיפה", שבה הציג את ההכנות לניתוח הלב הראשון שעבר (מרכיבים ממנה ממשיכים להופיע מאז בגלגולים שונים בעבודותיו: מיטות בית חולים מוקטנות, מסתם מתכת, שיער הגוף), דרך התערוכה "יותם" שהציג לזכר בנו הצעיר שמת ממחלת דם ב-98' וכלה בתערוכה הנוכחית.

אמנם גופו נעדר ממנה, אך המוות המוחשי, כמו גם החרדה הגופנית הקיומית, נוכחים בה ביתר שאת. גכטמן העמיד בחלל טילי סקאד מוכספים לפני צביעה וטילים שצבועים בצבעי הדגל הפלשתיני. חלקם מונחים על הקרקע, חלקם עומדים מוכנים על כן השיגור. זהו רגע פתוח כביכול, שבו הטיל עוד לא שוגר, אך הוא נושא בחובו גם את הידיעה על הנפילה העתידית, הבלתי נמנעת.

תצלומים מתוך סרטו של גכטמן, "חשיפה", שבו תיעד את ההכנות לניתוח הלב הראשון שעבר

האנלוגיה בין רגעי האימה שלפני השיגור לבין רגעי החרדה שלפני הניתוח ברורה. אך גכטמן יוצר גם אנלוגיה מפתיעה למדי בין הטיל המאולתר ליצירה הישראלית ובין הטרוריסט הפלשתינאי חסר האמצעים לאמן המקומי. "עלות הייצור של הקסאם היא בסביבות 400 שקל, סכום פעוט לעומת טיל חץ שעלותו כמיליון דולר או יותר", הוא אומר. "טיל הקסאם הוא הנשק של החלש והוא אפקטיווי בצורה מדהימה. הצורך למצוא פתרונות מייצר תשובות. הם לא יכולים להתמודד אתנו בטנקים ובמטוסים. מה נשאר להם? צינור עם חומר נפץ שבקושי פוגע במטרה.

"זה תקף גם לאמצעי הייצור של האמן הישראלי. אני לא יכול להתחרות עם אמן כמו מאתיו בארני שמקבל מיליון דולר כדי להפיק עבודה. אני צריך לייצר עבודה ב-20 אלף שקל וגם זה סכום שמקבל רק אמן מיוחס ומפונק. אני לא כמו רפי לביא שהתכופף בפני המציאות ויצר מחומרים דלים, זולים. אני, להיפך, מנסה להילחם בה, להכניע אותה ולהצליח להפיק הפקות יקרות יחסית, למרות התנאים. אני עובד בקצב אטי מאוד, שתיים-שלוש עבודות בשנה. כשאני עושה אותן אני רוצה שהן ייראו כמו מיליון דולר. האמן הישראלי, כמו הטרוריסט הפלשתינאי, צריך להיות ממזר וחכם, לייצר אמנות אפקטיווית ובעלת ערך, בתקציב דל".

אך מה שבאמת חשוב לגכטמן, יותר מהכל, אלו חיי הנצח. שלו דרך יצירתו. רבות כבר נכתב על ה"מוזוליאום של גכטמן" - כותרת גג לפרויקט הנצחה אישי שבו החל בשנות ה-70 וכולל את מכלול יצירתו. השלב הבא בהנצחה הוא בניית מארזים לעבודותיו. החלטה זו, הוא מספר, נולדה בעקבות תקרית שהיתה לו עם מוזיאון ישראל.

"לפני כשבע שנים צילצל אלי הרסטורטור של המוזיאון ואמר לי שהעבודה שלי - מעין מיטה מוקטנת עשויה פוליאסטר - נשברה", הוא מספר. "הוא אמר לי שהם לא יודעים מאילו חומרים היא עשויה וביקש ממני לתקן אותה. תיקנתי אותה וגם הסעתי אותה בחזרה למוזיאון. לפני כשנה וחצי, לקראת הצגת העבודה בתערוכה 'מיני ישראל' שאצר לארי אברמסון, אני שוב מקבל טלפון מהרסטורטור. העבודה נשברה פעם נוספת וצריך לתקן. שאלתי אותו אם הוא חושב שאני אחיה לעד, הצעתי לתת לו הנחיות. זה לא עזר. תיקנתי אותה והפעם החלטתי שאני מכין גם ארגז למידותיה שישמור עליה. גם הפעם, כמו בפעם הקודמת, אף אחד לא התקשר להודות, לשאול כמה עלה התיקון, כלום.

"לא מזמן פגשתי את אמיתי מנדלסון, האוצר לאמנות ישראלית במוזיאון. שאלתי אותו מה פשר היחס הזה. מתברר שהוא בכלל לא ידע שהעבודה נשברה, שתיקנתי אותה, שהוספתי ארגז. הבנתי שגם המוזיאון, שראיתי בו כספת לשמירת עבודות, הוא לא מקום בטוח. אני צריך לדאוג לעבודות גם אחרי שאמות. איך? אני אבנה לעבודות שלי מארזים קומפקטיים, נוחים לשינוע וחסכוניים. בסופו של דבר הם ייהפכו לחלק מהעבודה".

בתערוכה שתיפתח בסוף השנה במשכן לאמנות בעין חרוד יציג גכטמן את הקסאמים בתוך מארזים חדשים ובלוויית מדריך למשתמש. המדריך יכלול הוראות מדויקות לביצוע עבודותיו - קצת בדומה לספר האמן של גל וינשטיין, שיצא לפני כשנתיים באמנות לעם וכלל הוראות מפורטות לביצוע עבודותיו. "כרגע מדובר רק בפיילוט, שממומן על ידי מפעל הפיס", אומר גכטמן. "בסופו של דבר אני מקווה להוציא כ-2,000 מדריכים כאלה שיפוזרו בספריות מרכזיות בעולם וכל אחד יוכל לייצר לעצמו גכטמן משלו. מובן שיש פה גם עמדה כלכלית ופוליטית שיוצאת נגד הסחר באמנות".

מה שמתאים לסלון

התערוכה הנוכחית בבית קנר (אוצרת: אפי גן) היא המשך לתערוכה באותו שם שהציג גכטמן לפני כחצי שנה במוזיאון פתח תקוה לרגל זכייתו בפרס על מפעל חיים ממשרד התרבות. אז הוצגו שלושה קסאמים נטולי צבע. הפעם נוספו צבעים, כני שיגור וארגזים. התפתחויות נוספות יוצגו בתערוכת ההמשך בעין חרוד. ההתפתחות והשינוי מאפיינים את תהליך עבודתו של גכטמן. רק בסוף ניתן להבין את ההקשרים לעומקם, ללכוד את השלם. סוג יצירה שכזה דורש מבט רטרוספקטיווי, ומפתיע לחשוב שעד היום לא נערכה לגכטמן, אמן מוערך מאוד, תערוכה שכזאת.

"למה עד היום לא זכיתי לתערוכה מקיפה? בעבר היו דיבורים על תערוכה גדולה במוזיאון ישראל, אך לא נמצא לכך תקציב", אומר גכטמן, קצת בביטול. "יש משהו בעבודה שלי שהוא בוטה, כמעט אנטי קאנוני ביחס למה שקורה בארץ. כל האמנות הישראלית תפורה לבורגנות התל-אביבית. כל מי שיושב בוועדות התערוכות והרכישה מייצג את הבורגנות הזאת. הם אוהבים תמונות. מה שאי אפשר לתלות בסלון ולא מתאים למידותיו הוא לא אמנות. המוזיאונים כמעט לא קונים מיצבים, הם לא מסוגלים להתמודד אתם ולתחזק אותם, אף על פי שזה אחד המדיומים הרווחים באמנות העכשווית.

"מוזיאון ישראל רוכש עבודות מאמנים צעירים שרק סיימו את לימודיהם. ממני הם רכשו עד היום עבודה אחת, זו שנשברה. איך ייתכן שמודעת האבל הצבעונית, שנחשבת לקאנונית, נמצאת אצלי בבית? איך עד היום לא חטפו אותה? אני לא מבין את זה. שרה ברייטברג תמיד אמרה עלי שאני אמן מצוין אבל אין לה קונטקסט בשבילי. אני לא מתברג לתזה. לא לדלות החומר, לא לשום דבר. ואני לא מבין על מה היא מדברת. אין אמנות בעולם? מה עם הקונטקסט הבינלאומי?"

הוקני ובייקון בחרו

ואמנם, הבינלאומיות איפיינה את עבודותיו של גכטמן מתחילת הדרך. כשבארץ התהוותה בשנות ה-60 הגרסה המקומית לאמנות המושגית, גכטמן היה סטודנט צעיר ומבטיח בקולג' בלונדון. הוא חי את העשייה העכשווית בזמן אמת. יש הטוענים כי אילו נשאר בחו"ל עם סיום לימודיו, כבר היה זוכה לתהילה בינלאומית.

"היתה לי שם התחלה מבטיחה", הוא מאשר. "הייתי כוכב בבית הספר, נבחרתי לכל תערוכה של אמנים צעירים. אני זוכר שפתחו גלריה חדשה וביקשו מכל הקולג'ים באנגליה להגיש עבודות. ועדת השיפוט כללה, בין היתר, את דייוויד הוקני ופרנסיס בייקון. בחרו עשרה אמנים ואני הייתי ביניהם".

הגעגוע החזיר אותך לפה?

"קודם כל, מעולם לא הרגשתי באנגליה בן בית. תמיד הרגשתי זר ונהניתי מזה שאני מרגיש זר שלא מחויב לכלום. אחר כך התחתנתי עם ישראלית (בת שבע צייזלר) שסבלה שם מאוד ורצתה לחזור. בסופו של דבר התגעגתי לשורשים. רציתי להיות מעורב. מאנרכיסט נעשיתי ציוני".

יש הרהורי חרטה?

"לא הייתי יכול להתפתח כפי שהתפתחתי אם הייתי חי במקום אחר. אני חושב על הפרויקט שעשיתי בשנות ה-70, כשייצרתי מודעות אבל על שמי. איזו משמעות היתה לזה בלונדון? אני לא מדבר על כך שזהו פורמט ישראלי ייחודי שלא קיים בשום מקום אחר בעולם. אבל נניח שהוא היה קיים באנגליה - למי זה מזיז בכלל. פה אני גר בעיר קטנה, ראשון לציון, נשוי לבתו של מהנדס העיר (שאול צייזלר), פולני מקרקוב, אנשים אמרו לו 'מה קרה לחתן שלכם? התחרפן?' באו מורים מבצלאל ושאלו 'מה, השתגעת? הבהלת את כולם'. התגובה מהסביבה מעניקה משמעות לעבודה. כך גם החיבור לביוגרפיה שנמצאת בעבודות. למי אכפת בלונדון שהייתי ילד חוץ בקיבוץ. אני אומר שמה שעשיתי פה, ולא משנה מה העתיד מזמן לעבודה, הוא הישג אמנותי שלא היה יכול לקרות בשום מקום אחר. אני לא מתחרט. יכול להיות שבאנגליה הייתי הופך לאניש קאפור, אבל את מי זה מעניין".

את ההיסטוריה של האמנות.

"אני לא מגלומן, אבל אני מרגיש שיש אמנים שהם משכמם ומעלה. שהם לא טובים, הם ענקיים. אני מרגיש יותר קרוב אליהם. אניש קאפורים כאלה לא מעניינים אותי. המודל שלי זה ברנקוזי, מרסל דושאן, אני רוצה להיות חשוב, לעשות עבודה בעלת משמעות. כולם מדברים על חוץ לארץ ואני מרגיש שמפה יש לי מה להציע. יש בעבודות שלי חיבור לכל מה שקורה בעולם, אם זה אמנות גוף, אמנות מושגית, העירוב בין התיעודי למבוים, הבין-תחומיות. כך אני תורם את תרומתי הסגולית לאמנות, ואם יתמזל מזלי גם יגלו את זה. מבחינת הערכה מקומית אני לא יכול להתלונן, אני לא ממורמר.

"היה לי פעם חלום שחזר על עצמו שאני בחדר מלא אנשים ואני הולך באוויר, 30 ס"מ מעל הרצפה, ואף אחד לא מסתכל עלי. אני אומר, 'היי חבר'ה אני הולך באוויר', ואף אחד לא מתייחס. התחושה הזאת מלווה אותי תמיד: 'אתם לא רואים, אתם לא רואים שאני הולך באוויר'. אני שונא בינוניות. יום אחד יגלו שפעל פה אמן רציני".



גדעון גכטמן וטיל מתוך התערוכה. "האמן הישראלי, כמו הטרוריסט הפלשתינאי, צריך להיות ממזר וחכם, לייצר אמנות אפקטיווית בתקציב דל"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו